אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי, הוא הניסיון "להוכיח" עד כמה השתפר מעמד האישה בזכות פורצות דרך אמיצות כמו….כמו….כלומר – מה זה חשוב בזכות "מי". העיקר שהשתפר.
– תשאלי בוודאי : במה השתפר בדיוק? – ואז יגידו לך כרגיל: מה את מדברת, פעם אישה לא הייתה יכולה להצביע בבחירות!
שזה תמיד מביא אותי לשאלה שטרם הגעתי לתשובה עליה : אז למה אנחנו לא מצביעות?
הרי אנחנו הרוב. תמיד. תמיד יש יותר נשים מגברים. לפעמים אנחנו קצת יותר, לפעמים הרבה יותר. במקרה הקיצוני ביותר – אנחנו חצי חצי. אז למה אנחנו לא מצביעות?
הרי יש לנו כוח אלקטורלי כל כך חזק, שמי שאוחז בו צריך להיות ממש, אבל ממש מטומטם כדי לדאוג ל"קידום מעמד האישה".
יש איזה גוף שלקח על עצמו את "קידום מעמד הזוכים פרס ראשון בלוטו"?
לא?
למה לא? – למה שלא יקום גוף וידאג להם למשל לעיצוב הולם לדירה המזדיינת שהם קונים באקירוב? מישהו חשב פעם עליהם? איך הם מרגישים כשהם נכנסים לשכנים ונותנים להם קפה לואק ומושיבים אותם על ספה של פיליפ סטארק, ואין להם מושג מי זה לואק ומה זה פיליפ סטארק? מדוע שלא יחוקקו חוק אנושי פשוט שיקבע את זכותם לסיוע הומניטרי בסיסי בעיצוב פנים? הרי לא יתכן במדינת ישראל שבן אדם זוכה לתומו ב- 24 מיליון שקל ואיש אינו עוצר וחושב – צריך לעזור לו.
לא?
למה לא?
כי יש לו את הכוח לעשות מה בזין שלו והוא לא צריך אף אחד שיעזור לו? אז מה? – גם לנו יש. אנחנו הרוב. לנו יש כוח לעשות את המדינה הזאת גן עדן עלי אדמות לנשים.
אז למה אנחנו לא משתמשות בו?
הרי לא יתכן – טכנית – שמישהו יכול להחליט עבורנו. אנחנו 51% לפחות מהאוכלוסיה (לפחות) ו-הפתעה – אנחנו חיות במדינה דמוקרטית.
ו-הפתעה נוספת – יש לנו זכות בחירה, ו- עוד הפתעה – יש לנו גם זכות להיבחר. ו- הכי הפתעה – אף אחד לא מפריע לנו לעשות את זה.
מספיק נציג אחד שיגיד בקול רם את מה שכולם יודעים – זו יכולה להיות גם נציגה אחת שתגיד את מה שכולם יודעים – למשל – שהמדיניות כיום מכוונת מטרה לענות עוד יותר את העניים, כדי שתמיד יהיו מספיק נואשים (ובעיקר נואשות) שיעבדו כמעט בחינם ובלי זכויות, דרך חברות כוח אדם.
וכל מה שצריך זה מישהו – או מישהי – שיזכירו לנו שאנחנו הרוב.
לא יותר.
למה אף אחד לא מזכיר לנו את זה? – פשוט. למי שנהנה מהמצב הזה אין שום אינטרס לשנות אותו. למי שסובל ממנו – אין את הכוח לשנות. מה נעשה? – נלך להסתער על הבסטיליה?
זה גורלנו. יום יבוא והכל ישתנה. תהיה דמוקרטיה, לא יקרה מצב שכמה חזירים יעשקו את העם, יהיו זכויות אדם, תהיה הנהגה, יהיו חוקים, יהיה טוב. הרוב יקבע.
אה, כבר יש דמוקרטיה? ואנחנו כבר הרוב? – אז למה, ראבק, אנחנו לא מצביעות?
או שאולי יש אפשרות קלושה שאנחנו כן מצביעות אבל אנחנו כל כך סתומות שזו הממשלה שבחרנו במו עצמנו? – זה לא יתכן.
כל הרעש סביב זכות ההצבעה לנשים וזה מה שיצא?
משהו פה לא הגיוני.
ועוד יותר לא הגיוני למה דווקא נשים ונציגות הנשים ואירגוני הנשים – טורחים ימים ולילות להרגיע אותנו ולהבהיר לנו שהכל בסדר. יחסית. עוד ארוכה הדרך אבל תמשיכו כרגיל לאכול חרא והכל יסתדר. עובדים על זה.
אין ספק שהתקדמנו. יש "הצעת חוק". זה לא פשוט. (מה הצעת חוק ומה לא פשוט? – הלו, בנות, אנחנו הרוב) נתעלם מההערות המפריעות בסוגריים, כולנו יודעות שמדובר בגורמים שרוצים לקחת אותנו אחורה לזמנים שבהם אישה לא יכלה להצביע.
ובכן, אנחנו עובדות עכשיו על הרעת תנאים. כלומר – הטבת תנאים. כלומר – "הם" יחליטו על הרעת תנאים ואז אנחנו נלחץ וזה יתבטל ולא יקרה כלום כרגיל.
כלומר – שבו בשקט, בהמות. כלומר – תסתמו את הפה. כלומר – הנה! אנס! יו! תיכף נתלה אותו בכיכר העיר ואחרי זה יהיו זיקוקים. עזבו אתכן עכשיו מפערי השכר. זה לא בסדר. אתן צודקות.
– אה – אומרות הנשים החכמות – טוב. בבקשה. זה לא בסדר. אם הודו שזה לא בסדר – אז זה מספיק לנו. זו לא איזו עוולה שזועקת לשמיים כמו שחשבנו. זה בטח איזה כשל קטן במערכת, שעכשיו שיודעים שזה לא בסדר בטח יטפלו בזה. בינתיים אין מה לעשות.
האמנם?
ואם אין מה לעשות, למה כל כך מתאמצים להרגיע אותנו כל הזמן?
למה כל כך מתאמצים להוכיח לנו שמישהו עושה משהו ונלחם את מלחמתנו ומשיג עבורנו הישגים?
ולמה ההישגים האלה הם תמיד חרטא שבטווח הרחוק רק מקלקלת לנו?
ולמה כשאנחנו מתחילות לקלוט שעובדים עלינו, פתאום "קורה משהו". משהו ממש חשוב. משהו "לאומי". משהו "רציני". משהו "ישראלי", משהו שמטאטא הצידה את כל השטויות, מוחק את כל הפערים ומזכיר לנו שאנחנו "עם אחד". מאוחד. מוקף אוייבים. עם שעצם קיומו הוא נס. משהו שמייחדים לו שקופית שידור מיוחד ונעבור לכתבנו בשטח. מעניין, למה זה קורה תמיד בעיתוי מושלם??
יכול להיות שזה בגלל שמישהו מנסה להרוויח עוד קצת זמן לפני שנבין שאנחנו הרוב?
Filed under: Uncategorized |
הבלוג של דוריתא לין 
כתיבת תגובה