"כל יום פוסט" – מעתה אמור – "בלי נדר".

עוד לא יבש הדיו המטפורי שבו נכתב הפוסט הקודם (שנחתם בהחלטה החגיגית "כל יום פוסט" ) וכבר החל המחשב לחרחר, להשתנק ולהכחיל קלות , כאומר – בואי נבדוק מי מחליט כאן, כן? אני מבחינתי לא מרגיש כל כך טוב…

נו, אז התקלקל. מתקנים ו/או קונים חדש.
כמו שאומרים – שאלה יהיו הצרות של כולנו.

אבל זה מרגיז.
לא, זה ממש מרגיז.
לא, כי כבר כשהחלטתי וזה. מה זה אמור להביע? כאילו מה? תמיד זה ככה. סססאמק. וכבר נסללת לה הדרך היפה להסקת מסקנות גורפת על החיים בפרט ועל התנכלותם אליי באופן אישי, פלוס מבט פנורמי מקופח על העבר והעתיד והבנה שעכשיו הוא בדיוק הזמן.
כן, עכשיו הוא בדיוק הזמן לאוורר קמעא את אוצר הפתגמים היהודי הישן והמרושע, הניצב לו מצחקק ותקוע על יד הדלת.

וכל כמה שהחבאנו אותו היטב ותלינו עליו מעילים בניסיון כנה לחנוק אותו, הוא עדיין עומד לו ,כפוף אך איתן, מחכה לנו בפינה, מסרב בעקשנות למות ומגחך בפה חסר שיניים.
בעקביות ראויה לציון הוא לועג לניסיונותינו הכושלים להיות מוארים ולקבל בשלווה תקלות טכניות קלות, כאילו הוא כבר "מכיר אותנו", הוא "כבר יודע".

איזה מכיר אותנו ואיזה נעליים.
מי ישמע, מה לנו ולו?
אפשר לחשוב שאכלנו קרעפלך מאותו מסטינג בשטעטל. (קרעפלך?! – הוא כבר נזעק – איזה קרעפלך? למי היה קרעפלך? מעשיה חדשה – קרעפלך! אפילו בחלום לא העזנו לאכול קרעפלך!קדחת אכלנו. א קרענק. צרות ומחלות ופורענויות בקערה קטנה).

הוא אפילו כבר לא אורב לנו כמו פעם, למה לו?  – הרבה יותר נחמד לו ככה. ברגוע. להסתכל ולחכות ולהסתלבט עלינו.
מה נחמד? – היסטרי.
כל פעם אנחנו באים אליו עם "הוכחות" –  בבקשה! אתה טועה! הכל טוב! מחשבה יוצרת מציאות! העולם השתנה והתפתח! כבר לא צריך ללכת לבאר לשאוב מים ונאצים יש רק ביוטיוב! מה רע לך? מה רע לך, יא חתיכת דפוק סנילי? למה תמיד הציניות הזאת? הפסימיות הזאת? למה?? למה תמיד הביטחון החולני הזה שהכל יתקלקל???

עד שבאמת מתקלקל.

– יאללה, צא – אנחנו מאשרים לו – אתה בטח מאוד מרוצה. תהנה. בוא תגיד שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק, או משהו.
– לא רוצה – הוא אומר בלחש.
– אה, עכשיו אתה לא רוצה? מה קרה?
– אני מבחינתי – הוא מחרחר, משתנק ומכחיל קלות – לא מרגיש כל כך טוב…..(צחוק פרוע ומרושע) אולי גם אותי יקחו לתיקון?  אולי זה וירוס?
– גיחי גיחי. מצחיק מאוד. מפגר.

הנה כי כן, לפעמים, ישנם זמנים שבהם באמת ברור שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק.
כלומר – האדם תמיד מתכנן ואלוהים תמיד צוחק.  ולפעמים זה אפילו ברור.
השאלה היא האם להתחכם לנתון הזה, לצפות תמיד לאכזבה ולהיות אדם משועשע עם טאץ' מריר ואלגנטי, שמופתע כשקורה משהו טוב?
או להתחכם לנתון הזה, לצפות תמיד לטוב ולהיות אדם שמסתובב בעולם כאילו תקוע לו מטאטא בתחת?
האפשרות השלישית – לא להתחכם לזה, לא להתייחס לזה, להיות בן אדם שפוי שיש לו מה לעשות בחיים במקום להתפלפל על שטויות – אינה רלוונטית לעניינו, מאחר והיא אופציה רק למי שלא נולד יהודי.

לנו כיהודים, יש את מורשת הדורות הקדמונים של חכמינו העממיים, זכרם לברכה, שהורישו לנו גישה מקוצרת ונוחה למשתמש:
אלעס איז דרעק, נאָר די תורה הקדושה = הכל חרא חוץ מתורתנו הקדושה.

רוצה לומר –  כשלמה המלך בשעתו – עזוב אותך, הכל חרטא, אסור להתייאש ורק לשמוח יש, ומי שנולד הרוויח 🙂

מחר – בלי נדר – במסגרת המבצע "כל יום פוסט בלי נדר" – פוסט. בלי נדר.

אם אתם רוצים לדעת למה ריטלין זה טוב, תסתכלו על המתנגדים שלו

לא מזמן הוסכם עקרונית  שרופא המשפחה יוכל לרשום ריטלין לכל אדם בוגר  שרצונו בכך,"גם בלי צורך רפואי ממשי". 
וואלה.  
"לכל אדם – מסביר פרופ' אבינועם רכס, יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית – יש את הזכות למצות את עצמו באופן מירבי בתנאי שהוא אינו פוגע באחרים ואינו מסכן את עצמו".
הריטלין – קבעו בלשכה הזאת משום מה – בטוח לשימוש.
יופי.
נחמד.
מי שרוצה יקח, מי שלא רוצה – מן הסתם לא יקח. 

והנה, כבר מתגלע וויכוח. סוערות הרוחות. העיירה בוערת.
געוואלד, יהודים טובים.
גזירה נגזרה עלינו.
מה למצות עכשיו? מה פתאום?  מה יהא עלינו שכל אחד ילך עכשיו וימצה את עצמו לפתע פתאום?
הרי "ידוע" (למי, בעצם?) שזה "סם".
ידוע, נו.
בהחלט יש מצב שמה שידוע לקהל הרחב לא ידוע לכל נוירולוג תועה, או לאיזה פרופסור תמים.
  
נו, וידוע שלסם מתמכרים. ועכשיו זה גם יהיה סם זול וזמין ומה יהא בסופנו? – בסוף נלך לקופת חולים וכל הנרקומנים יסתובבו שם עם ספל חד פעמי של ארומה ויקוששו 13 שקל מחולים תמימים, כדי לסדר לעצמם מנה!!

ואגב – הצורה שבה התנהל הויכוח הזה, היא לכשעצמה ההוכחה החותכת שהריטלין נחוץ ביותר, ודווקא למי שמשוכנע שלו ו/או לך, אין "צורך רפואי ממשי".
מפני שהריטלין בתור התחלה גורם לאדם לא לקפוץ כמו אידיוט.
בעצם, גם בתור המשך.
(בעצם זו כבר לכשעצמה סיבה מספיק טובה כדי להכניס אותו למי השתיה באגן הים התיכון כולו).

כמו כן הריטלין גורם לאדם לחשוב מעט לפני שהוא מתבטא.
להפוך בדברים כה וכה.
להרהר.
לשאול את עצמו – האם אני מבין משהו בנושא או שאני מחרה מחזיק אחר שכניי המכובדים ביציע של בית"ר ירושלים?
כי הנה, על פניו – איצטדיון שלם מצהיר בביטחון מלא ש"גרשון מת".
 מאידך – הנה גרשון עצמו חי וקיים.
הוא ולא שרף.
אכן תעלומה. 

למי להאמין? לזה שעולה או לזה שיורד? לאנשים שאתה מכיר שלוקחים ריטלין ומרוצים ממנו?
או ל"מחקר" באתר שמתנדב להגן על זכויותיך ולהראות לך את "הדרך אל האושר", באדיבות ר. האבארד פלוס הרצאת מבוא חינם בכנסיה הסיינטולוגית?
או אולי למטפלים הוליסטיים בצמחי מרפא, קליפות בננה, תדרים מהחלל החיצון ומים מזוקקים?
ואולי לפסיכולוגים שמציעים לך טיפול מעמיק ביותר, שסופו לא יגיע לעולם, ועיקרו שכלול המיומנות היחידה בעולם ש*אין* לך שום בעיה איתה = טחינת מים בלי תועלת?  
אולי לקואוצ'ר נמרץ שיגיד לך מה לעשות ואתה כמובן לא תעשה כלום ואז הוא יפתיע אותך בתובנה – אבל זה מה שאתה רוצה לעשות! יש נתק בין מה שאתה "רוצה" לבין מה שאתה "עושה"!
ואז אתה תגיד לו – באמא'שך?

ולא רק הם.
הנה כי כן, העולם מלא אנשים טובים ומודאגים שמא תפתור את בעיותיך בדרך קלה ופשוטה.
ונשאלת השאלה – למה?
מה כל כך אכפת להם פתאום?
איך זה נהיו כולם חסידי אומות העולם שמגנים בגופם על האדם הקטן והמבולבל שחושב שאולי ריטלין יעזור לו לעשות לעצמו קצת סדר בחיים?
מעניין.

הבה ונבדוק זאת יחדיו.
נשאל את עצמנו – מה בעצם עושה הריטלין?
נענה לעצמנו – בשורה התחתונה, הריטלין זורק שנים של תיסכול לפח הזבל.

מאוד יתכן שכל האנשים שמתנגדים לזה, פשוט מסתכלים קדימה, אל ההשלכות העתידיות שיכולות להיות לצעד הפזיז של השלכת התיסכול לפח הזבל, כדי שלא נתחרט על כך כשהתיסכול הישן והטוב יעשה קאמבק בתור פריט ווינטג' אופנתי ויקר ערך.
זו כמובן אפשרות.
אפשרות נוספת היא שהם פשוט מתפרנסים ממנו (לא יכול להיות!)

אפשרות לא פחות נוספת היא, שהתיסכול מניע את גלגלי הכלכלה של העולם המערבי כולו.  
הוא זה שמעצב את התרבות ואת היחסים הבין אישיים, ואיכשהו – זה גם נראה ככה.

מחר, על גבי מסך זה – במסגרת המבצע "כל יום פוסט" – פוסט.

תם הקורס, איזה תירוץ אני אמצא עכשיו?

אך הסתיים הקורס  של אילנה המתוקה, לפני שבוע בלבד, בו למדנו לספח תגיות לרשומה, לעשות קישורים תכלכלים לנושאים רלוונטיים ברשת וללחוץ על הוסף תמונה, כל אימת שברצוננו להוסיף תמונה, וכבר נאלץ האדם לעמוד ולשאול את עצמו : הכיצד זה לא הסתכלתי באותיות הקטנות?

אני (נשבעת) הייתי בטוחה שמדובר ב"קורס לפתיחת בלוג".

פתיחת בלוג היא עניין פשוט. כמוה ככל החלטה אחרת "לפתוח" משהו. נגיד את הטלוויזיה.
זוהי משימה מוגדרת שיש לה התחלה וסוף, מעורבים בעניין שלושה כפתורים שיש ללחוץ עליהם ומקסימום, להעצמת החווייה, החירות בידך ללחוץ על כפתור נוסף, mute שמו, בעזרתו אתה גם עשית משהו בחיים כגון "פתיחת טלוויזיה", ואתה גם לא נאלץ לסבול מתוצאות הפתיחה הפזיזה הזאת.
זה משהו מכובד שיכול להופיע בקורות החיים שלך בתור שורה נאה:
"1968-2011 צפיתי בטלוויזיה, ניתן להמציא המלצות למעוניינים".

איש הרי לא יבוא ויגיד לך – אה, לא צפית.
כי זה לא משנה.
זה כמו שיבוא למשל שר העבודה והרווחה עם קורות החיים שלו ואז יחפשו אותו בקטנות ויגידו בקטנוניות – אה, בתקופה שכיהנת לא היו לא עבודה ולא רווחה.
כי את מי זה מעניין מה קרה בפועל כשהוא כיהן? לבן אדם היה תפקיד. גם ל"צופה בטלוויזיה" היה תפקיד.
תפקיד זה תפקיד. כל אחד הוא בורג וכל בורג חיוני.
יש מי שיודע לשבת מול הטלוויזיה
ויש מי שיודע לשבת במשרד שעל דלתו כתוב "שר העבודה והרווחה".
זה מה הוא עשה בפועל.
וכבר יזרמו אליו הצעות מפתות, ניהוליות במובהק, למוסדות נוםפים שלא מדקדקים בנחיצותם של "עבודה" או "רווחה" או שטויות כאלה, כגון המוסד לביטוח לאומי.

גם "פתיחת בלוג" היא, ברמת העשיה, משהו שאפשר לנעוץ בו שיניים ולצלוח באמצעותו סצנריו שמעורב בו איזה דין וחשבון קוסמי על מהות החיים ומראיין ארוגנטי ומזלזל, התוהה:  סליחה, אבל מה עשית בחיים?
על זה אפשר לענות בשלווה תשובה שתגרום לו להישתל בכסאו המסתובב: פתחתי בלוג.
המראיין נאלם דום. אפשר לשמוע זבוב (קוסמי) במעופו. מיד אפשר להבחין שהמראיין הארוגנטי מבין שעשה טעות, ועכשיו עקב טעותו הוא עומד להפסיד אדם עם רזומה שכמוהו טרם חצה את סף משרדו.

כל זאת בהנחה (ההגיונית) שהיית בקורס לפתיחת בלוג. 
ועמדת בדרישות (ההגיוניות) לפתיחת בלוג.
כלומר – פתחת בלוג.

אבל (וכאן זה מתחיל להיות מתוחכם) מה אם הקורס בהגדרתו לא היה קורס פתיחת בלוג כל עיקר?
מה אם פתאום להפתעתך המוחלטת אתה מגלה לפתע פתאום שהיית ב"קורס לניהול בלוג"?
מה ניהול עכשיו?
מה עניין שמיטה להר סיני?
כאילו, מה זה אומר? שעכשיו צריך "לנהל" את הבלוג ברמה של כתיבת פוסטים וכל זה?
מה הקשר?

וזה רק מלמד אותנו שצריך להקפיד ולבדוק את רמת המעורבות הנדרשת בכל חזון ש"נדמה לך" שישדרג את חייך.
גם שר העבודה והרווחה היה בטוח שיהיה לו ממש כיף לתקן את המצב.
הוא היה בטוח שכהונתו תעשה שינוי. הוא ידע שאנשים צריכים מישהו כמוהו שיבוא ויגיד ככה וככה. הוא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה.

וגם אני הייתי בטוחה שאני רוצה לכתוב על העולם המופלא של הפרעות הקשב.