• קטגוריות

  • מודעות פרסומת

ומה אם אנה קארנינה הייתה הולכת לטיפול?

זמן מה לא כתבתי, מאחר והייתי עסוקה מעל לראש במשחק היפהפה שהמצאתי, ששמו "כן, אבל".

במסגרת המשחק הזה, כל מה שצריך לעשות הוא להגיד – בואו נחליט שנעשה משהו, ואחרי זה לא נעשה אותו וזה מאוד יציק לנו ואז נחליט שבכל זאת נעשה, אבל נפריע לעצמנו בכוונה ואז יהיה לנו אקשן בחיים,  סוג של דרמה קטנה, ואז זה יטרוד את מנוחתנו ונדמה שהוא חג סביבנו כמו יתושו של טיטוס, אלא שיתושו של טיטוס לא חג סביבו, אלא בתוך הראש שלו (וזה כבר שלב מאוד מתקדם של המשחק, מעטים מגיעים אליו בימינו) וזה גם לא ייסר אותנו עד כדי כך, כי איפה אנחנו ואיפה טיטוס, בכל זאת. אבל גם לנו יהיה מותר לצקצק בלשוננו בייאוש, ונוכל גם להרהר בתוגה כמה טיפשי הכל, וכמה מיותר, ואוי אוי אוי. וזה יהיה ממש יפה.

יהיו אנשים פחות חרטטנים שיגידו (בחכמה רבה):
א. מה יפה פה, מפגרת?
ב. לא המצאת כלום, דחיינות היא בעיה ידועה.
ג. יש לה טיפול, לכל דבר יש טיפול.
ד. מיותר להתייסר. רק טיפשים מתייסרים.

והם יהיו צודקים מאוד כמובן.
אוי אוי אוי כמה שהם צודקים.
כל כך צודקים שיבוא לנו למות רק מכמה שהם צודקים = עברת בהצלחה לשלב 2.

ויחד עם זאת, נשאלת השאלה – האמנם?
דחיינות על פניו היא דבר אידיוטי, אבל אם מעמיקים לחקור בה מגלים שהיא לא כל כך פשוטה ולמעשה היא מתוחכמת להפליא – ביסודה עומדת הנטייה האנושית להסתכל קדימה, לצאת מנקודת הנחה שעשינו ככה וככה ואז קיבלנו תוצאה כזאת וכזאת והכל כבר ידוע מראש, מאכזב, מעייף וחסר תכלית ובסוף כולם מתים.
נו? – אז בשביל מה לעשות בכלל?
אלא שבזה לא תם המשחק, אלא רק מתחיל.
כי בינתיים אנחנו עוד לא מתים ועדיין מסתובבים כאן, ומאחר ואנחנו חושבים כל כך קדימה, אנחנו מסתובבים באפס מעש.
או אז, כמובן, משעמם לנו ואנחנו מסתכלים סביבנו ורואים אנשים יעילים שלא מבזבזים את זמנם על שטויות, אלא מתנהלים בחריצות ורואים ברכה בעמלם והם מרוצים מאוד מהחיים, בניגוד אלינו. ואז אנחנו מתחילים לחשוב שאולי בעצם לא הכל טיפשי. אולי הכל לא טיפשי בכלל. אולי יש בכל איזו תבונה עמוקה שלא הצלחנו להבין, ומי שטיפש כאן זה בעצם אנחנו.
והמחשבה הזאת מעוררת בנו תוגה  עמוקה = עברת בהצלחה לשלב 3.

והנה, כל מה שצריך לעשות, הוא להבין את זה לאשורו, לטפל בזה ולא להתעצב יותר אל ליבנו לעולם. כי זה מיותר. אבל ממש מיותר.
לא, כי זה ממש ממש מיותר.
מצד שני – מה נעשה עם התוגה שתהיה מוטלת לה כך סתם ככלי אין חפץ בו? מי יתבע את עלבונה?
תוגה קיומית היא היא היסוד שעליו מושתתת ספרות המופת, שאמורה להיות אבן הבניין של התרבות, והיא בבחינת שפה משותפת של תמלול הנפש האנושית, על לבטיה, משחקיה הדביליים ונטייתה העקבית לחפש צרות.

הספרות היא סוג של קוד סודי המקשר בין בני האדם. האמפטיה ל"גיבור הסיפור" היא הצהרת כוונות, שהיא מעין סיסמא של השב"כ – במילה אחת אתה מעיד על עצמך: כן, גם אני יודע שיש דברים מסוימים שהשתיקה יפה להם אבל אני מסוגל להבין את זה. כאלה הם החיים האמיתיים. ככה זה. כזו היא נפש האדם.

וזה מעניין מאוד על רקע העובדה שבספרות הטובה באמת, מאז ומתמיד הייתה נפשו של הגיבור מסוכסכת משהו, שלא לומר גדושה הפרעות נפשיות כרימון.
וזה גם מסביר להפליא מדוע ספרות שכזו לא נכתבת יותר.
כי הפסיכולוגיה עשתה לנפש האדם, את מה שעשתה האנטיביוטיקה לגופו – שתיהן הפכו את "החיים" ממסתורין מפותל וטרגי, שבו כל תרחיש צופן בחובו סכנה – לתהליך טבעי ובטוח, שבו לא מתים כל כך מהר ואין בו שום צורך להתרגש משטויות.
וזה לא רע, כמובן, זה אפילו טוב מאוד.
אבל נשאלת השאלה – בלא שטויות, ממה בכל זאת נתרגש?

ב"אבות ובנים" של טורגנייב, מת הגיבור הסוער, הניהיליסט, המופרע, מאלח דם פשוט.
"הנה חדר הזיהום לדמי" – הוא אומר לאביו כשחזר מהניתוח שבו נפצע – "ובעוד שלושה ימים תביאו אותי לקבורה".
כי כך היו החיים פעם. על הפנים. רעים ואכזריים. הפכנו אותם לטובים וידידותיים למשתמש. וטוב שכך. אבל איכשהו, זה לא תמיד טעים.

אחד הסיפורים הגדולים שנכתבו אי פעם, הוא "משחק המלכים" של סטפן צווייג.
גם במהלכו חושב הגיבור באופן מתוחכם קדימה, יותר מידי קדימה, מעביר במוחו כל מהלך שיעשה, מעביר במוחו כל מהלך שהוא "יודע" שיעשה יריבו (הבלתי מתוחכם בעליל), וכך הוא מגיע לבצע צעד טיפשי ביותר, שאינו חוקי בכלל, ומאליו מובן שהוא לא מקדם אותו בכלל, לא כל שכן "קדימה", והוא אומר את המשפט מכמיר הלב "אבל המלך צריך להיות בז7, זה לא בסדר…. המהלך שלך היה לא בסדר…כל הכלים אינם במקומם….הרי זה משחק אחר לגמרי".

והנה, הקסם המטורף הזה, של המשחק האחר לגמרי שמשחק הגיבור המעונה, בעודו מפסיד לכל אידיוט תועה שמשחק לפי הסדר המתוקן בעולמנו זה – מתפוגג לחלוטין כשמבינים שזה מיותר.
אבל ממש ממש מיותר.
כלומר, מה הסיפור? כלומר, יש לזה תרופה. כלומר – יש תהליך שאתה יכול לעשות כדי לנצח. והתהליך הזה עובר בקופת חולים. וסתם חבל עליך. אתה סתם מתחרפן, כל מה שאתה צריך זה קצת שקט בראש. ואז תוכל לעשות סדר. ואז תוכל לנצח. ממש חבל.
ובאמת חבל, ללא ספק. וניצחון זה טוב, ללא ספק.
אבל מה יהא על הקסם?
ואולי מפריזים בהערכתו של הקסם?
אולי באמת מפריזים.
סטפן צווייג עצמו שלח את כתב יד של סיפורו זה להוצאת ספרים ויום אחד לאחר מכן שם קץ לחייו.

אילו היה כותב מישהו את סיפורה של אנה קארנינה כיום, ספק רב אם היה נותן לה למות על פסי הרכבת, בגלל מחשבות הסרק שטרדו את מנוחתה.
סביר יותר שהיה שולח אותה "לטיפול" כבר כשנמאס לה מבעלה הראשון ומאוזניו המחודדות. אנחנו יודעים עליה שהיא הייתה אשת החברה הגבוהה, לפיכך בימינו היא הייתה הולכת לאחד מאותם רופאים אופנתיים הנוהגים לרשום קלונקס לפציינטיות היסטריות.
ואז במקום לחשוב "מהלך קדימה" למה שעלול להתרחש בנישואיה השניים, ולחפש צרות בכוח – היא הייתה מחפשת טרגדיות מסביב והולכת להפגין בבילעין, או משהו, או נוסעת לאיזה אשראם בהודו, ואז היא לא הייתה אנה קארנינה כל עיקר, אלא גיבורת ספר תפל ועלוב כגון "לאכול להתפלל לאהוב", ומן הסתם לא הייתה נולדת לה ממזרה מוורונסקי, ולפיכך גם קארנין הנבגד לא היה מטפל בתינוקת הזאת באופן המקסים וקורע הלב שטיפל. כי גם הוא היה מבין שזה לא בריא בשבילו.

ומה היינו מפסידים בעצם? – קארנינה היא דמות בדויה, מה גם שכתב אותה גבר, מה גם שהיה זה גבר מתחסד וצדקני, שהטיף לחיים הגיוניים ונטולי שעשועים מסוכנים, שסופם, כפי שרמז ביצירתו – שהזונה מתה בסוף.

גם אמה בובארי היא יציר דמיונו של גבר צעיר, שאמו הכריחה אותו להראות לה חמישה עמודים כתובים, לפני שנתנה לו ארוחת בוקר. וגם אמה בובארי עצמה – האובססיבית חסרת המנוח, כיום הייתה מוצאת לה מנוחה בתיעול ההפרעות שלה לנתיב פרודוקטיבי, לבטח הייתה מתחילה "לעצב" משהו, והופכת להיות אשת עסקים נמרצת, במקום להרעיל את עצמה כמו טיפשה.

באחד הפרקים של "האוס", בימינו אנו, מוקסם האוס (הדפוק) מנערה צעירה שהתאהבה בו ומחזרת אחריו ללא ליאות. הוא כמובן שמח מאוד, אבל מאחר והיא קטינה (מה שלא הפריע לאף יוצר בעבר) הוא מציע שיחכו עד שתגיע לגיל המתאים. היא בוכה בייאוש. כמה יפה. לדאבונו (ולדאבון לב הצופים) הוא רואה שדמעותיה עכורות, מה שמעיד שנדבקה בחיידק כלשהו שגורם לה לחרמנות בלתי נשלטת.
והיא לא מאוהבת בו כלל ועיקר, אלא חולה. ויש לזה תרופה. כמובן.
נו שוין.
ואחרי זה מתפלאים שאנשים מוצאים להם עניין להתרגש בו מדברים כמו דחיינות כרונית.

ממה נשאר לעשות עניין, רבאק? ממה?

מודעות פרסומת

זה יום נכספנו לו – כבר לא יבוא

כל פעם שנהיה קצת משעמם לעם ישראל ופה ושם מתחיל העם להבחין שההנהגה המושחתת שלו מימין ומשמאל היא הגרועה שבאוייביו – נהיה פה אצלנו בעיירה מצב בטחוני.
וזה תמיד יהיה מצב בטחוני מאוד ספציפי – איום על סלע קיומנו.
לא סתם איום, איום רציני – המשאיות כבר מחממות מנועים ליד האומשלאגפלאץ. שעת חירום היא השעה הזאת לכם, עזבו הכל והכנסו להיסטריה בשלשות ובצורה מסודרת.

רוצה לומר – עזבו אתכם עכשיו מה גנבו לכם, מה עשקו אתכם, מה ניצלו אתכם ומה לא ראו אתכם ממטר, עוד תגיע השעה לדון בזה. אבל השעה הזאת היא לא עכשיו.
עכשיו יש לנו עניינים חשובים יותר מאלה.  עכשיו יש לכם אוייב גדול יותר מהיודנראט. עכשיו זה לא הזמן להתחשבן איתו.
כי אותו היודנראט שסחר בכם עד כה – שימו לב – הוא התקווה היחידה שלכם. 

כלומר – הוא לא בדיוק תקווה, הוא הרי זה שדוחף אתכם בשלשות למלתעות רוצחיכם מאז ומתמיד תמורת שקל כסף, הוא הרי לא רואה אתכם ממטר ולמה שיתחיל עכשיו? – אבל כרגע, בשעת החירום הספציפית הזאת, זה לא הזמן להתקטנן בזוטות מעין דא. זה מה יש כרגע. היודנראט הוא הנציג שלכם, ולכן עליכם לסמוך עליו. בעיקר מפני שאין לכם ברירה. 

כלומר – הרי צריך נציג שייצג אתכם, נכון?
-נגיד.
נו, אז זהו. זה הנציג. אין נציג אחר כרגע. תהיו רגועים ותסמכו עליו. הוא יעשה כמיטב יכולתו.
– מה רגועים עכשיו? אמרת להכנס להיסטריה.
לא, ההיסטריה זה כדי שלא תחשבו על שום דבר חוץ מהסכנה שאתם נתונים בה. מעבר לזה אתם יכולים להיות רגועים,  ואל דאגה – כשהסכנה הזאת תחלוף נמציא לכם סכנה חדשה.

החיים בצל הסכנה נותנים משמעות לאדם, הוא נהיה פילוסופי, רחב אופקים, רוחני, לא אלים. ובעיקר צייתן וזורם באין מפריע לאן שאומרים לו, תוך שהוא (בהתנדבות גמורה) מוצא את החיוב שבמצב ואף מטיף עליו לאחרים, מרגיע אותם ומדרבן אותם לשתף פעולה ולא לעשות בלגן, חלילה, ולא לעצבן את מבקשי נפשו בשום פנים ואופן, בשום מצב ובשום תנאי, תחת הסיסמא שהביאה את עמנו עד הלום: תחפור לעצמך את הבור בשקט כי אחרת יהיה יותר גרוע. 

אם יבוא לכאן מישהו מהמאדים,  ויחצה במכונת הזמן שלו בקוו אווירי את הדרך מבאבי יאר עד לכאן, הוא יחשוב שמכונת הזמן שלו מקולקלת. כלומר – הרי לא יתכן שהעיירה עדיין יוצאת מגידרה כדי לא לעצבן אף אחד מהללו המצפים לראות אותם בשלשות בתוך הבור. לא יתכן שיזרזו איש את רעהו לחפור במרץ כדי שנמות בצורה מסודרת והעולם לא יאלץ להתאמץ ולכעוס עלינו (??)

ומה שהכי ישכנע את ההוא מהמאדים שמכונת הזמן שלו מקולקלת -הם הנאומים לעם היושב בציון.
נאומי ה"אין ברירה, צריך לתת משהו".
"יהודים, אנחנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו, אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים כדי להציל את הגוף כולו" – (רומקובסקי ימח שמו וזיכרו, אקציית הילדים,  גטו לודז' 1941).

הכל כמובן "בצער רב", מימין ומשמאל מוכרים אותנו, כמו אז – "בצער רב". כמו אז עוד ישמע בחוצות ירושליים: "ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה"  (כמובן אחרי "התלבטות קשה" והצגות של "דחקו אותי לפינה") כמו אז תהיה תשובה ניצחת למתנגדים – אחרת יהיה יותר גרוע. אין ברירה. חייבים. כי מה. העולם עלול להתעצבן עלינו ולא לשתף אותנו יותר באירוויזיון.

כאז כן עתה, עדיין אין לנו מדינה משלנו.
הכל זה "בינתיים", עד שיבוא מישהו ויגיד "יודן ראוס".
ואז מנהיגינו המסורים ירוצו ללקק לו את התחת ולפייס אותו ביהודים שמגרשים יהודים, כדי שיהיה מרוצה.
כי זה מאוד חשוב שהוא יהיה מרוצה. עם שאין לו מדינה לא יכול להרשות לעצמו שמישהו יהיה לא מרוצה. יום אחד כשתהיה לנו מדינה ולמדינה הזאת יהיה מנהיג – נפסיק לשאול את כל העולם אם מותר לנו לנשום.
אבל היום הזה עדיין רחוק.
בינתיים אי אפשר.
בינתיים צריך להזהר מאוד מאוד, לכוף ראש ולהראות שאנחנו יודעים את מקומנו.
לכן כשלא בא מישהו מבחוץ – באים היודן מבפנים ליילל שנסתלק מכאן כי אנחנו מרגיזים את הערבים, ולהזכיר לנו ש"זה לא שלנו".
אין, אנחנו העם הכי פיקח בעולם. חבל על הזמן.



  

ימין ושמאל רק חול וחול

איך שתכננתי לכתוב על המפחידנים המקצועיים החביבים עליי, פתאום (באורח פלא) הפסיקו כולם להעלות פוסטים חדשים.
טוב, לא כולם. רובם.
בראשם הרי עומד המשיח שהוא הבן אדם הכי עיקבי באינטרנט לדורותיו, אבל אצלו האפקט הפוך – ביום שהוא יפסיק לעדכן, אני באמת אתחיל לפחד.

בכל מקרה, שמחתי לגלות שעדיין לא איבדתי את מגע הזהב שלי – ברגע שאני שמה עין על משהו, הוא מרים ידיים, אם להתבטא בעדינות. נכנע. מתפרק מנשקו באופן וולונטרי ורומז לי ברוחב לב "להמשיך בלעדיו".
אולי באמת אני צריכה לשקול לרתום את התכונה הזאת למשהו ממש גרוע, ולהשקיע בדברים שדעיכתם יכולה להביא תועלת לכלל. כמו,למשל, מיחזור בקבוקי פלסטיק.

אבל איפה היינו?

אה. כן. ובכן. המפחידנים שלי הפסיקו לעדכן, ויהיו כאלה שיפטירו מתחת לשפמם בשמץ ציניות – מי שעוקב אחרי בלוגים מחתרתיים של נטורי קרתא "שלא יתפלא", אבל גם בלי ציניות אין מה להתפלא, הרי היה פסח ואנשים שרואים את עצמם בכל דור ודור כאילו הם יצאו ממצריים, יש להם עניינים דחופים יותר מאשר להזכיר מה עוללה הציונות לעמנו המוכה.

אני אישית חושבת שהציונות עשתה בעיקר טוב לעמנו המוכה.
אישית גם לא ראיתי את עצמי כמי שיצאה ממצריים, אם כי יש לי רספקט לשם יתברך שהוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויחד עם זאת עוד לא סגורה לי הפינה של למה הוא הכניס אותנו לשם מלכתחילה. כאילו, מה הרעיון? עונש? על מה שוב? – וזה, אם תרצו, בעצם הופך את ההגדה של פסח לבלוג ההפחדה הרישמי הראשון.

יש בו את כל המאפיינים הדרושים – הוראות מפורטות "מה צריך לעשות", הנחייה ברורה ל"כמה מסוכן זה יהיה אם לא תעשו" ואמת אבסולוטית אחת שהדבר היחידי שמפריע לה מלזרוח הוא "זכות הבחירה".
כלומר – אם בחוקותיי תלכו.
"אם" – משמע – אפשר גם שלא. איש אינו יכול להחליט עבורך. זוהי בחירה אישית.
ואיכשהו, גם הדמוקרטים הגדולים ביותר (ובעצם, במיוחד הם) מסכימים שהבחירה האישית היא זו שהורסת להם את התוכניות לעולם טוב יותר שבו יש בחירה אישית…..
כי זהו, שאתם (חבורת אידיוטים שכמוכם)  בוחרים לא נכון! ובגללכם נהרס הכל. וכולם סובלים. והכל מתקלקל ומתעכב.
רגע, מה פירוש "כולם סובלים"? – גם אלה שבחרו "נכון"? – אז מה הרעיון כאן?

וזהו כל היופי של כל רעיון אידיאולוגי באשר הוא – אידיאולוגיה היא משאב בלתי מתכלה שאין מה לעשות איתו. זהו משאב חסר תועלת  שלא יעזור כלום, הוא אף פעם לא נגמר. כי כולם צריכים לחשוב כמוך, ועד שזה לא יקרה כולם יסבלו.
(ואולי בעצם מיחזור הוא לא רעיון כל כך גרוע?)

מה שהכי יפה באידאולוגיות מתקנות עולם זה שבעל האידאולוגיה הוא תמיד אדם שאוהב. את העולם. את האנשים בעולם הוא שונא. כי הם מקלקלים לו. הם מפריעים לו. הם לא מבינים מה הם עושים. הם לא יודעים מה נכון. הם טיפשים. בגללם הכל.

הויכוח המהותי בישראל הוא בין ימין לשמאל. הוא מושתת כמובן על "אהבה". ימין קיצוני אוהב (תיאורטית) את עם ישראל ומצפה ממנו לא לשכוח את אשר עשה לו עמלק, ושמאל קיצוני  – תיאורטית – אותו דבר בדיוק. זהה לחלוטין.
נקודת המחלוקת היחידה היא ההתייחסות ל"עמלק". וגם היא מטושטשת. יש הסכמה גורפת שעמלק היה מניאק, השאלה היא "במה אנחנו יותר טובים ממנו", אם בכלל.
הימין גורס שכל עוד אנחנו נושמים אנחנו טובים ממנו, ככתוב – "ונשמרתם לנפשותיכם", והשמאל גורס ש"לגר אשר בשעריך תתננה".
בשורה התחתונה, כל ויכוח שכזה, בכל קרן רחוב, אספת בחירות, עיתון או פאנל טלוויזיוני – אם תצפה אל מרכז המטרה, תעצום עין בלתי מכוונת ותעביר לפונקציה של black & white – הרי לך שני יהודים טוחנים מים בכיכר השוק של העיירה, מתפלפלים ומנפנפים בידיהם, דנים בקוצו של יוד ובבן בנו של קל וחומר, כל אחד משוכנע שהשני טיפש ונאיבי, והעובדה ששניהם חילונים מושבעים,  רק מוכיחה שדם זה לא מים.
גם בתמונה הזאת ברקע הלהבות כבר לוחכות את שערי העיר, וגם כאן – זה לא מה שיפריע להם להתווכח.

אבל וויכוחים של חילונים הם משעממים וצפויים והטיעונים שלהם לא מחזיקים מים. לכן עדיף ללכת למקור, לנטורי קרתא, כי כבר אמרו חכמינו "כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו".
אני כמובן לא מסכימה עם אף טיעון שלהם (כמעט), אבל האג'נדה המטורפת שלהם פשוט יפיפיה.
ויש להם גם יתרון נדיר, משמעותי מאוד, שלא יסולא בפז – הם לא פוליטיים.

יש עתיד

התחביב היהודי האולטימטיבי הוא לפחוד מפני העתיד.
יש בזה היגיון.
הרי מה אמור לעשות תחביב? – בשורה התחתונה הוא אמור להעניק חשיבות רבה וערך גבוה למשהו שאנשים נורמליים זורקים לפח.
כמו כן העיסוק בתחביב אמור לתפקד בתור איזור זמן נחשק, שמעלתו הגדולה היא שבו הזמן עובר מהר יותר משהוא עובר בדרך כלל. העיסוק בו גורם הנאה לכשעצמו והנאה כפולה ומכופלת כשמסתכל בעל התחביב בשעון ומגלה לשמחתו המרובה שזה עתה שרף 4 שעות בלי להרגיש, כשלמעשה היה משוכנע שעברו 5 דקות בלבד, וזו נראית לו עסקה ממש מוצלחת.
אין מנוס, אם כן, מהמסקנה שטכנית, איך שלא מסתכלים על זה, תחביב טוב הוא כזה שמקצר את חייך בלי שתרגיש.

אנחנו היהודים, ידועים כעם פיקח ויודע ח"ן מנעוריו, שמזדרז להגיע לשורה התחתונה ורצוי בלי דמי תיווך. לפיכך, אין לנו צורך בתרבות תחביבים פרימיטיבית כמו האירופאים עובדי האלילים למשל, המשליכים יהבם על "בולים" וסומכים על פיסות נייר משוננות שיזרזו את קיצם, או שהם מקפידים לקיים לעצמם את אותה "שעה שמחה" מגונה, שבמהלכה הם שותים בירה זולה בכוסות של קוקסינלים על רגל, משיקים אותן לחיים ושמחים להם, ועל הדרך גם עוברת לה השעה בלי שירגישו.

על פניו קל להתפעל מהסידור הזה ואף לתהות דומם מדוע לא נהוג אף אצלנו מוסד נאה זה, ולמה אצלנו שותים תמיד בירה זולה מהבקבוק דווקא, ולמה לא שמחים וחושדים תמיד בכשרים, ולראיה – אף מקפידים לנגב את פתח הבקבוק היטב בשולי השרוול,  חזור ונגב, כאילו שימש הבקבוק הזה אך הבוקר לבדיקת שתן בקופת חולים, כשידוע לכל שמיכל הבדיקה הוא חד פעמי.
אבל! – אין מה להתפעל פה! – מי שיעמיק להסתכל יבחין עד מהרה כי כל ה"תחביבים" המשונים הללו, נשענים על גורם חיצוני. וגורם חיצוני – יודע עמנו למוד הסבל – הוא משהו שרק טיפש נשען עליו. או גוי.

מה אם (למשל) מחר מחרתיים יחליט העוילם גוילם שמכתב אינו צריך דווקא בול? מה יעשו "הבולאים" אז? מי יכלה את זמנם לריק? הא? ואולי הם ישבו ויהפכו שוב ושוב בבוליהם הישנים? מה זה שווה? כל גדולת התחביב היא בחידושים הקטנים והמפתיעים שיוצק האדם לתוך תחביבו, באווירת ההרפתקאה הקלה, בניואנסים, במימושו של החולף בתוך הקבוע.
ואמנם זה נשמע מופרך מיסודו – מי זה שמע על מכתב בלי בול? עוד מעט יגידו שאנשים יתכתבו בלי נייר בכלל, דרך מכשיר שמקלידים עליו. חה.

ועל אותו משקל בהחלט יש מצב שגם הבירה תיבש בברזים. אל תגידו לא ידענו. לכן מקדים האדם החכם רפואה למכה וטוב אם יאמץ לעצמו תחביב שאין שום סכנה שיתייבש אי פעם והוא – מחשבותיו הקודרות.

תגידו מה שתגידו, מחשבות פסימיות והשערות פרנואידיות הן הן ידידותיו האמיתיות של האדם. כי במה נמדד ידיד אמת? – בשעת צרה. ומי נשאר תמיד בעת צרה? – רק הן. הן אינן זונחות אותו לעולם. נעוריו בורחים, כספו נמס, חבריו מתפגרים ולא נותר לו דבר להשתעשע בו מלבד אפוקליפסה דימיונית קטנה, המלווה אותו בנאמנות אצילית, בניגוד לבני משפחתו הבוגדניים, המפטירים כלפיו איזה "יהיה בסדר" כזית, וממהרים לענייניהם השטותיים.

וזו הסיבה שהפחד מפני העתיד הוא תחביב גאוני, וכמו כל דבר גאוני –  כל כולו על טהרת היידישקייט. אין פלא שכל העולם מתקנא בנו ומנסה להמציא מיני "נבואות זעם" ילדותיות שעניינן "כדור הארץ", והבטחות סרק שהכדור הזה יהרס אם רק נשליך עליו מספיק שקיות ניילון, ומשום מה זה תמיד "לא מספיק" ולכן הוא לא נהרס היום, אבל ב"וודאות" יהרס מחר. שמענו וראינו. יש גבול גם לכמה שקיות שבן אדם יכול לזרוק. או שמנסים להציע לנו איזו הפחדה עתידית לאוסף כגון "קרינה". נו באמת. עושים צחוק מאנשים. למה שפשוט לא יכסו את הפנים בכפות הידיים ויגידו לנו "בו"?

בפוסט הבא אדבר על המפחידנים החביבים עליי, ביניהם יש אומנים ממש, שיצירותיהם הם פריט נדיר לאוסף שראוי שיעבור מדור לדור.

כיצד תהיי פוליטיקאית? – שיעור שני

אם החלטת לנסות ולשקול את הרעיון לקריירה פוליטית, יש כמה דברים שאת צריכה לדעת.
כל הדברים שאת צריכה לדעת כבר נמצאים אצלך (ואצל כל אדם) בסל המיחזור של התודעה, במקום שאליו את מטאטאה דברים שלא מתיישבים עם השאיפה שלך (ושל כל אדם):
להיות יחיד בודד צודק מול "הם" אשם וטועה.
"הם" עצום ורב, אטום ומושחת, שיש בידו כוח בלתי מוגבל להרוס או לבנות והוא בוחר – כל יום מחדש – להרוס.

ובקיצור – השאיפה להיות אדם קטן שחי בתוך עוול כל כך גדול, שאין שום דרך שבעולם לתקן אותו, אלא אם יהפכו את כל העולם על פיו ויחנכו את כולם מחדש…..

– אני – את קופצת באופן אוטומטי – בכלל לא שואפת לזה! להיפך! ואני כן חושבת שיש דרך לתקן! אני שואפת לתקן את זה! אני מאמינה שאפשר לתקן את זה, כי אני אדם חיובי ואופטימי ואני שואפת שהעולם יהיה מקום טוב יותר וצודק יותר!
למה?
– מה למה? כי אני אדם שאכפת לו!
– ממה כל כך אכפת לך?
– אכפת לי מזה שנעשה עוול לחפים מפשע! שמוליכים אנשים כמו צאן ומשקרים להם! וסותמים להם את הפה עם תוספת של 100 שקל והם באמת סותמים!
– אז שלא ילכו כמו צאן, ושלא יאמינו ושלא יסתמו. מי מכריח אותם? יש מיליונים מהם וקומץ עלוב של רועים מנומנמים, זו לא ממש בעיה.
– אז זהו שהם לא מבינים את זה, זו הבעיה.
מי מפריע להם להבין את זה?
– אז זהו, שהם לא מבינים גם שאף אחד לא מפריע להם להבין..
מה זאת אומרת "לא מבינים"? כולם לא מבינים שום דבר? כולם מטומטמים?
– כן. כלומר לא. כלומר הם נאיביים ולא מבינים את כוחם. הם מצד אחד חושבים שהם מתמודדים מול כוח גדול מהם ומצד שני הם אופטימיים וחושבים שאולי יהיה בסדר.
נו, בדיוק כמוך.
– לא, אני כבר מבינה הכל. זה רק "הם" שצריכים להבין. ברגע שהם יבינו הכל ישתנה.
זה בדיוק מה שכל אחד מהם חושב.
– כן, אבל הם גם לא מבינים איזו טעות זו ואיזה נזק זה גורם!
–  שוב הגענו ל"הם" אשם וטועה?
– כן, אבל זה "הם" שפועלים מטיפשות, לא מרוע.
מה זה משנה מתוך מה הם פועלים? הטיפשות שלהם מאפשרת את הרוע.
– כן, אבל אם יבינו הם לא יאפשרו יותר את הרוע! כל מה שצריך הוא שהם יבינו. זה הכל. צריך לחנך את כולם מחדש!
ברור. אבל זה יקח הרבה זמן. מה נעשה בינתיים?
לא הרבה וזה לא בסדר, זה בלתי נתפס, זה לא יתכן. חייבים לעשות משהו.
– ובכל זאת?
– בינתיים אי אפשר לעשות כלום
מזל טוב. עברת בהצלחה את שלב א'.

כיצד תהיי פוליטיקאית? – שיעור ראשון

אולי לא שמת לב, אבל טכנית כבר התחיל המירוץ לבחירות לכנסת ה-19.

שימי לב איך פתאום הוצפה התקשורת באנשים טובים ומודאגים שמספרים לעם שמצבו לא משהו.
כמו כן הם רומזים באופן דיסקרטי ש"יתכן" (אם יפצירו בהם מעט) "יהיו מוכנים לשקול" לעמוד בראש מפלגה ולקבל שכר נאה מאוד, פנסיה לכל החיים, הטבות יוקרתיות וחסינות משפטית.
תמורת זה הם יחרפו נפשם מעל כל במה כדי להקריא נאומים שיסבירו לעם למה כרגע ספציפית "אי אפשר לעשות כלום". וגם את הנאומים האלה כותב להם מישהו אחר.

זה הכל.

לאחר הקדנציה הראשונה המוצלחת שבה הם לא עשו כלום, אם הם רוצים להבחר לקדנציה נוספת, הם מתאמים גירסאות עם שר האוצר (למשל) ואז הם מודיעים ששר האוצר אשם בזה שאי אפשר לעשות כלום, כי שר האוצר הוא איש רע והוא לא מרשה.

ההסבר הזה מתקבל על דעתו של העם. תמיד. יתרה מזאת – העם "מבין" שגם שר האוצר לא אשם. העם בטוח שלשר האוצר יש שיקולים רציניים מאוד.
גם שר האוצר מצידו לא ברוגז וממשיך למלא את תפקידו באין מפריע – להעשיר את העשירים ולענות את העניים. בשביל זה הוא שם.

בוודאי את אומרת לעצמך – שילכו שם כולם לעזאזל! כולם מושחתים ושקרנים. הם לא עושים כלום, מה הסיפור שלהם בכלל?
יתכן וגם אמרת לעצמך – להגיד שאי אפשר לעשות כלום, גם אני יודעת!!

האמנם?
אם כך, מדוע שלא תשקלי קריירה פוליטית?
תמיד נחוצים אנשים טובים שיסייעו למערכת להודיע לעם שכרגע אי אפשר לעשות כלום.
מדוע שזו לא תהיה את?

זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת.
כל מה שאת צריכה הוא לשנות את הלך המחשבה שלך.
תחשבי פשוט.
תחשבי על עדר צאן צייתני שכבר מוליך את עצמו לשחיטה.
כל מה שאת צריכה לעשות הוא לנגן להם בחליל רועים קטן.

שימי לב שכרגע המחשבה שלך תקועה באופן עממי ברעיון העממי ש"משהו כאן לא בסדר".
יתכן ואת אומרת – בני אדם אינם צאן! זה באמת לא בסדר! אילו היה לי הכוח הייתי עושה צדק, הייתי עוזרת לחלשים, הייתי מאפשרת לאנשים לחיות בכבוד!
באמת? איך בדיוק?
מה, הרי זה ברור לעין, חלוקה צודקת יותר של משאבים, צמצום פערים, זה הרי כל כך פשוט, הרי יש מספיק לכולם. וכל זה.
כן, אבל לקחת מאחד ולתת לאחר, זה לא דמוקרטי. יש חוק דמוקרטי שאומר שאסור שיהיה לך מצע לא דמוקרטי.
מה לא דמוקרטי פה? זה הכי דמוקרטי בעולם, שתהיה לכל אחד אפשרות להשתכר בכבוד.
נו, זה בדיוק מה שיש לך עכשיו, עובדה שיש כאלה שמצליחים להשתכר מאוד בכבוד.
אבל זו הבעיה בדיוק, בגללם כל המדינה הופכת לשוק עבדים אחד גדול.
מי שמפריע לו להיות עבד יכול להתעשר, זו דמוקרטיה.
איך הוא יכול להתעשר בדיוק? כל המשק מופרט, הפערים רק הולכים וגדלים. העם נאנק תחת הנטל וכמה חזירים חוגגים בצמרת – איפה הדמוקרטיה פה? בכל משטר קומוניסטי מטונף ומושחת הגיעו בדיוק לנקודה הזאת.
נכון, תמיד מגיעים לנקודה הזאת בדיוק, ואם את בצד הנכון – החוכמה היא להשאר בה כמה שיותר זמן. עובדה שזה עובד והקומוניזם נפל. ולמה?
כי לאנשים נמאס!
לא בדיוק. גם עכשיו לאנשים נמאס, אבל אין להם כוח לעשות כלום.
הקומוניזם נפל כי הוא נתן השכלה להמונים וגרם להם לחשוב. זו טעות מפני שאדם תרבותי מפסיק לפחד, הוא מרגיש שהוא שווה יותר ואנושי יותר ומנסה להפריע לחוק הטבע האוניברסלי שבו חברה תמיד מגיעה לאותה נקודה שתחלק את האנשים לנצלנים ומנוצלים. הוא מתקשה להאמין שההבדל היחיד הוא באיזה צד אתה. ואז מתחילה תסיסה בעם, שסופה להתפוצץ. ואז יש רעש גדול, מהפכות ובלגן, ובסוף חוזרים לאותה נקודה, אבל "מלהיפך".
סליחה, גם עכשיו מתחילה תסיסה בעם.
שיתססו להם לבריאות, בדמוקרטיה אין פקק שבגללו תסיסה יכולה להיות מסוכנת. כל אחד חופשי לתסוס, לנבוח וליילל לירח כאוות נפשו ואין לזה שום השפעה. זה כל היופי. הצאן גועה והשיירה עוברת.

יתכן ואת חושבת – טוב. אבל זה עדיין לא בסדר. זהו שימוש לרעה בכללי הדמוקרטיה (בחיית רבאק, את גאון, איך עלית על זה? לבד?) .
את חושבת שהרי אם יבוא באמת מישהו ישר והגון (נגיד, כמוך) והוא יחליט באמת להיטיב עם העם וקצת להקל עליו ולשפר את תנאי חייו, הרי זה אפשרי.
אפשרי מהיום למחר.
אז למה אומרים שכרגע אי אפשר לעשות כלום?
זו מנגינת החליל.

אז למה אנחנו לא מצביעות?

אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי, הוא הניסיון "להוכיח" עד כמה השתפר מעמד האישה בזכות פורצות דרך אמיצות כמו….כמו….כלומר – מה זה חשוב בזכות "מי". העיקר שהשתפר.
– תשאלי בוודאי : במה השתפר בדיוק? – ואז יגידו לך כרגיל: מה את מדברת, פעם אישה לא הייתה יכולה להצביע בבחירות!
שזה תמיד מביא אותי לשאלה שטרם הגעתי לתשובה עליה : אז למה אנחנו לא מצביעות?

הרי אנחנו הרוב. תמיד. תמיד יש יותר נשים מגברים. לפעמים אנחנו קצת יותר, לפעמים הרבה יותר. במקרה הקיצוני ביותר – אנחנו חצי חצי. אז למה אנחנו לא מצביעות?
הרי יש לנו כוח אלקטורלי כל כך חזק, שמי שאוחז בו צריך להיות ממש, אבל ממש מטומטם כדי לדאוג ל"קידום מעמד האישה".
יש איזה גוף שלקח על עצמו את "קידום מעמד הזוכים פרס ראשון בלוטו"?
לא?
למה לא? – למה שלא יקום גוף וידאג להם למשל לעיצוב הולם לדירה המזדיינת שהם קונים באקירוב? מישהו חשב פעם עליהם? איך הם מרגישים כשהם נכנסים לשכנים ונותנים להם קפה לואק ומושיבים אותם על ספה של פיליפ סטארק, ואין להם מושג מי זה לואק ומה זה פיליפ סטארק? מדוע שלא יחוקקו חוק אנושי פשוט שיקבע את זכותם לסיוע הומניטרי בסיסי בעיצוב פנים? הרי לא יתכן במדינת ישראל שבן אדם זוכה לתומו ב- 24 מיליון שקל ואיש אינו עוצר וחושב – צריך לעזור לו.
לא?
למה לא?
כי יש לו את הכוח לעשות מה בזין שלו והוא לא צריך אף אחד שיעזור לו? אז מה? – גם לנו יש. אנחנו הרוב. לנו יש כוח לעשות את המדינה הזאת גן עדן עלי אדמות לנשים.
אז למה אנחנו לא משתמשות בו?

הרי לא יתכן – טכנית – שמישהו יכול להחליט עבורנו. אנחנו 51% לפחות מהאוכלוסיה (לפחות) ו-הפתעה – אנחנו חיות במדינה דמוקרטית.
ו-הפתעה נוספת – יש לנו זכות בחירה, ו- עוד הפתעה – יש לנו גם זכות להיבחר. ו- הכי הפתעה – אף אחד לא מפריע לנו לעשות את זה.

מספיק נציג אחד שיגיד בקול רם את מה שכולם יודעים – זו יכולה להיות גם נציגה אחת שתגיד את מה שכולם יודעים – למשל – שהמדיניות כיום מכוונת מטרה לענות עוד יותר את העניים, כדי שתמיד יהיו מספיק נואשים (ובעיקר נואשות) שיעבדו כמעט בחינם ובלי זכויות, דרך חברות כוח אדם.
וכל מה שצריך זה מישהו – או מישהי – שיזכירו לנו שאנחנו הרוב.
לא יותר.

למה אף אחד לא מזכיר לנו את זה? – פשוט. למי שנהנה מהמצב הזה אין שום אינטרס לשנות אותו. למי שסובל ממנו – אין את הכוח לשנות. מה נעשה? – נלך להסתער על הבסטיליה?
זה גורלנו. יום יבוא והכל ישתנה. תהיה דמוקרטיה, לא יקרה מצב שכמה חזירים יעשקו את העם, יהיו זכויות אדם, תהיה הנהגה, יהיו חוקים, יהיה טוב. הרוב יקבע.

אה, כבר יש דמוקרטיה? ואנחנו כבר הרוב? – אז למה, ראבק, אנחנו לא מצביעות?
או שאולי יש אפשרות קלושה שאנחנו כן מצביעות אבל אנחנו כל כך סתומות שזו הממשלה שבחרנו במו עצמנו? – זה לא יתכן.
כל הרעש סביב זכות ההצבעה לנשים וזה מה שיצא?
משהו פה לא הגיוני.

ועוד יותר לא הגיוני למה דווקא נשים ונציגות הנשים ואירגוני הנשים – טורחים ימים ולילות להרגיע אותנו ולהבהיר לנו שהכל בסדר. יחסית. עוד ארוכה הדרך אבל תמשיכו כרגיל לאכול חרא והכל יסתדר. עובדים על זה.
אין ספק שהתקדמנו. יש "הצעת חוק". זה לא פשוט. (מה הצעת חוק ומה לא פשוט? – הלו, בנות, אנחנו הרוב) נתעלם מההערות המפריעות בסוגריים, כולנו יודעות שמדובר בגורמים שרוצים לקחת אותנו אחורה לזמנים שבהם אישה לא יכלה להצביע.
ובכן,  אנחנו עובדות עכשיו על הרעת תנאים. כלומר – הטבת תנאים. כלומר – "הם" יחליטו על הרעת תנאים ואז אנחנו נלחץ וזה יתבטל ולא יקרה כלום כרגיל.
כלומר – שבו בשקט, בהמות. כלומר – תסתמו את הפה. כלומר – הנה! אנס! יו! תיכף נתלה אותו בכיכר העיר ואחרי זה יהיו זיקוקים. עזבו אתכן עכשיו מפערי השכר. זה לא בסדר. אתן צודקות.

– אה – אומרות הנשים החכמות – טוב. בבקשה. זה לא בסדר. אם הודו שזה לא בסדר – אז זה מספיק לנו. זו לא איזו עוולה שזועקת לשמיים כמו שחשבנו. זה בטח איזה כשל קטן במערכת, שעכשיו שיודעים שזה לא בסדר בטח יטפלו בזה. בינתיים אין מה לעשות.

האמנם?

ואם אין מה לעשות, למה כל כך מתאמצים להרגיע אותנו כל הזמן?
למה כל כך מתאמצים להוכיח לנו שמישהו עושה משהו ונלחם את מלחמתנו ומשיג עבורנו הישגים?
ולמה ההישגים האלה הם תמיד חרטא שבטווח הרחוק רק מקלקלת לנו?
ולמה כשאנחנו מתחילות לקלוט שעובדים עלינו, פתאום "קורה משהו". משהו ממש חשוב. משהו "לאומי". משהו "רציני". משהו "ישראלי", משהו שמטאטא הצידה את כל השטויות, מוחק את כל הפערים ומזכיר לנו שאנחנו "עם אחד". מאוחד. מוקף אוייבים. עם שעצם קיומו הוא נס. משהו שמייחדים לו שקופית שידור מיוחד ונעבור לכתבנו בשטח. מעניין, למה זה קורה תמיד בעיתוי מושלם??

יכול להיות שזה בגלל שמישהו מנסה להרוויח עוד קצת זמן לפני שנבין שאנחנו הרוב?