זמן מה לא כתבתי, מאחר והייתי עסוקה מעל לראש במשחק היפהפה שהמצאתי, ששמו "כן, אבל".
במסגרת המשחק הזה, כל מה שצריך לעשות הוא להגיד – בואו נחליט שנעשה משהו, ואחרי זה לא נעשה אותו וזה מאוד יציק לנו ואז נחליט שבכל זאת נעשה, אבל נפריע לעצמנו בכוונה ואז יהיה לנו אקשן בחיים, סוג של דרמה קטנה, ואז זה יטרוד את מנוחתנו ונדמה שהוא חג סביבנו כמו יתושו של טיטוס, אלא שיתושו של טיטוס לא חג סביבו, אלא בתוך הראש שלו (וזה כבר שלב מאוד מתקדם של המשחק, מעטים מגיעים אליו בימינו) וזה גם לא ייסר אותנו עד כדי כך, כי איפה אנחנו ואיפה טיטוס, בכל זאת. אבל גם לנו יהיה מותר לצקצק בלשוננו בייאוש, ונוכל גם להרהר בתוגה כמה טיפשי הכל, וכמה מיותר, ואוי אוי אוי. וזה יהיה ממש יפה.
יהיו אנשים פחות חרטטנים שיגידו (בחכמה רבה):
א. מה יפה פה, מפגרת?
ב. לא המצאת כלום, דחיינות היא בעיה ידועה.
ג. יש לה טיפול, לכל דבר יש טיפול.
ד. מיותר להתייסר. רק טיפשים מתייסרים.
והם יהיו צודקים מאוד כמובן.
אוי אוי אוי כמה שהם צודקים.
כל כך צודקים שיבוא לנו למות רק מכמה שהם צודקים = עברת בהצלחה לשלב 2.
ויחד עם זאת, נשאלת השאלה – האמנם?
דחיינות על פניו היא דבר אידיוטי, אבל אם מעמיקים לחקור בה מגלים שהיא לא כל כך פשוטה ולמעשה היא מתוחכמת להפליא – ביסודה עומדת הנטייה האנושית להסתכל קדימה, לצאת מנקודת הנחה שעשינו ככה וככה ואז קיבלנו תוצאה כזאת וכזאת והכל כבר ידוע מראש, מאכזב, מעייף וחסר תכלית ובסוף כולם מתים.
נו? – אז בשביל מה לעשות בכלל?
אלא שבזה לא תם המשחק, אלא רק מתחיל.
כי בינתיים אנחנו עוד לא מתים ועדיין מסתובבים כאן, ומאחר ואנחנו חושבים כל כך קדימה, אנחנו מסתובבים באפס מעש.
או אז, כמובן, משעמם לנו ואנחנו מסתכלים סביבנו ורואים אנשים יעילים שלא מבזבזים את זמנם על שטויות, אלא מתנהלים בחריצות ורואים ברכה בעמלם והם מרוצים מאוד מהחיים, בניגוד אלינו. ואז אנחנו מתחילים לחשוב שאולי בעצם לא הכל טיפשי. אולי הכל לא טיפשי בכלל. אולי יש בכל איזו תבונה עמוקה שלא הצלחנו להבין, ומי שטיפש כאן זה בעצם אנחנו.
והמחשבה הזאת מעוררת בנו תוגה עמוקה = עברת בהצלחה לשלב 3.
והנה, כל מה שצריך לעשות, הוא להבין את זה לאשורו, לטפל בזה ולא להתעצב יותר אל ליבנו לעולם. כי זה מיותר. אבל ממש מיותר.
לא, כי זה ממש ממש מיותר.
מצד שני – מה נעשה עם התוגה שתהיה מוטלת לה כך סתם ככלי אין חפץ בו? מי יתבע את עלבונה?
תוגה קיומית היא היא היסוד שעליו מושתתת ספרות המופת, שאמורה להיות אבן הבניין של התרבות, והיא בבחינת שפה משותפת של תמלול הנפש האנושית, על לבטיה, משחקיה הדביליים ונטייתה העקבית לחפש צרות.
הספרות היא סוג של קוד סודי המקשר בין בני האדם. האמפטיה ל"גיבור הסיפור" היא הצהרת כוונות, שהיא מעין סיסמא של השב"כ – במילה אחת אתה מעיד על עצמך: כן, גם אני יודע שיש דברים מסוימים שהשתיקה יפה להם אבל אני מסוגל להבין את זה. כאלה הם החיים האמיתיים. ככה זה. כזו היא נפש האדם.
וזה מעניין מאוד על רקע העובדה שבספרות הטובה באמת, מאז ומתמיד הייתה נפשו של הגיבור מסוכסכת משהו, שלא לומר גדושה הפרעות נפשיות כרימון.
וזה גם מסביר להפליא מדוע ספרות שכזו לא נכתבת יותר.
כי הפסיכולוגיה עשתה לנפש האדם, את מה שעשתה האנטיביוטיקה לגופו – שתיהן הפכו את "החיים" ממסתורין מפותל וטרגי, שבו כל תרחיש צופן בחובו סכנה – לתהליך טבעי ובטוח, שבו לא מתים כל כך מהר ואין בו שום צורך להתרגש משטויות.
וזה לא רע, כמובן, זה אפילו טוב מאוד.
אבל נשאלת השאלה – בלא שטויות, ממה בכל זאת נתרגש?
ב"אבות ובנים" של טורגנייב, מת הגיבור הסוער, הניהיליסט, המופרע, מאלח דם פשוט.
"הנה חדר הזיהום לדמי" – הוא אומר לאביו כשחזר מהניתוח שבו נפצע – "ובעוד שלושה ימים תביאו אותי לקבורה".
כי כך היו החיים פעם. על הפנים. רעים ואכזריים. הפכנו אותם לטובים וידידותיים למשתמש. וטוב שכך. אבל איכשהו, זה לא תמיד טעים.
אחד הסיפורים הגדולים שנכתבו אי פעם, הוא "משחק המלכים" של סטפן צווייג.
גם במהלכו חושב הגיבור באופן מתוחכם קדימה, יותר מידי קדימה, מעביר במוחו כל מהלך שיעשה, מעביר במוחו כל מהלך שהוא "יודע" שיעשה יריבו (הבלתי מתוחכם בעליל), וכך הוא מגיע לבצע צעד טיפשי ביותר, שאינו חוקי בכלל, ומאליו מובן שהוא לא מקדם אותו בכלל, לא כל שכן "קדימה", והוא אומר את המשפט מכמיר הלב "אבל המלך צריך להיות בז7, זה לא בסדר…. המהלך שלך היה לא בסדר…כל הכלים אינם במקומם….הרי זה משחק אחר לגמרי".
והנה, הקסם המטורף הזה, של המשחק האחר לגמרי שמשחק הגיבור המעונה, בעודו מפסיד לכל אידיוט תועה שמשחק לפי הסדר המתוקן בעולמנו זה – מתפוגג לחלוטין כשמבינים שזה מיותר.
אבל ממש ממש מיותר.
כלומר, מה הסיפור? כלומר, יש לזה תרופה. כלומר – יש תהליך שאתה יכול לעשות כדי לנצח. והתהליך הזה עובר בקופת חולים. וסתם חבל עליך. אתה סתם מתחרפן, כל מה שאתה צריך זה קצת שקט בראש. ואז תוכל לעשות סדר. ואז תוכל לנצח. ממש חבל.
ובאמת חבל, ללא ספק. וניצחון זה טוב, ללא ספק.
אבל מה יהא על הקסם?
ואולי מפריזים בהערכתו של הקסם?
אולי באמת מפריזים.
סטפן צווייג עצמו שלח את כתב יד של סיפורו זה להוצאת ספרים ויום אחד לאחר מכן שם קץ לחייו.
אילו היה כותב מישהו את סיפורה של אנה קארנינה כיום, ספק רב אם היה נותן לה למות על פסי הרכבת, בגלל מחשבות הסרק שטרדו את מנוחתה.
סביר יותר שהיה שולח אותה "לטיפול" כבר כשנמאס לה מבעלה הראשון ומאוזניו המחודדות. אנחנו יודעים עליה שהיא הייתה אשת החברה הגבוהה, לפיכך בימינו היא הייתה הולכת לאחד מאותם רופאים אופנתיים הנוהגים לרשום קלונקס לפציינטיות היסטריות.
ואז במקום לחשוב "מהלך קדימה" למה שעלול להתרחש בנישואיה השניים, ולחפש צרות בכוח – היא הייתה מחפשת טרגדיות מסביב והולכת להפגין בבילעין, או משהו, או נוסעת לאיזה אשראם בהודו, ואז היא לא הייתה אנה קארנינה כל עיקר, אלא גיבורת ספר תפל ועלוב כגון "לאכול להתפלל לאהוב", ומן הסתם לא הייתה נולדת לה ממזרה מוורונסקי, ולפיכך גם קארנין הנבגד לא היה מטפל בתינוקת הזאת באופן המקסים וקורע הלב שטיפל. כי גם הוא היה מבין שזה לא בריא בשבילו.
ומה היינו מפסידים בעצם? – קארנינה היא דמות בדויה, מה גם שכתב אותה גבר, מה גם שהיה זה גבר מתחסד וצדקני, שהטיף לחיים הגיוניים ונטולי שעשועים מסוכנים, שסופם, כפי שרמז ביצירתו – שהזונה מתה בסוף.
גם אמה בובארי היא יציר דמיונו של גבר צעיר, שאמו הכריחה אותו להראות לה חמישה עמודים כתובים, לפני שנתנה לו ארוחת בוקר. וגם אמה בובארי עצמה – האובססיבית חסרת המנוח, כיום הייתה מוצאת לה מנוחה בתיעול ההפרעות שלה לנתיב פרודוקטיבי, לבטח הייתה מתחילה "לעצב" משהו, והופכת להיות אשת עסקים נמרצת, במקום להרעיל את עצמה כמו טיפשה.
באחד הפרקים של "האוס", בימינו אנו, מוקסם האוס (הדפוק) מנערה צעירה שהתאהבה בו ומחזרת אחריו ללא ליאות. הוא כמובן שמח מאוד, אבל מאחר והיא קטינה (מה שלא הפריע לאף יוצר בעבר) הוא מציע שיחכו עד שתגיע לגיל המתאים. היא בוכה בייאוש. כמה יפה. לדאבונו (ולדאבון לב הצופים) הוא רואה שדמעותיה עכורות, מה שמעיד שנדבקה בחיידק כלשהו שגורם לה לחרמנות בלתי נשלטת.
והיא לא מאוהבת בו כלל ועיקר, אלא חולה. ויש לזה תרופה. כמובן.
נו שוין.
ואחרי זה מתפלאים שאנשים מוצאים להם עניין להתרגש בו מדברים כמו דחיינות כרונית.
ממה נשאר לעשות עניין, רבאק? ממה?
Filed under: Uncategorized | Leave a comment »