ומה אם אנה קארנינה הייתה הולכת לטיפול?

זמן מה לא כתבתי, מאחר והייתי עסוקה מעל לראש במשחק היפהפה שהמצאתי, ששמו "כן, אבל".

במסגרת המשחק הזה, כל מה שצריך לעשות הוא להגיד – בואו נחליט שנעשה משהו, ואחרי זה לא נעשה אותו וזה מאוד יציק לנו ואז נחליט שבכל זאת נעשה, אבל נפריע לעצמנו בכוונה ואז יהיה לנו אקשן בחיים,  סוג של דרמה קטנה, ואז זה יטרוד את מנוחתנו ונדמה שהוא חג סביבנו כמו יתושו של טיטוס, אלא שיתושו של טיטוס לא חג סביבו, אלא בתוך הראש שלו (וזה כבר שלב מאוד מתקדם של המשחק, מעטים מגיעים אליו בימינו) וזה גם לא ייסר אותנו עד כדי כך, כי איפה אנחנו ואיפה טיטוס, בכל זאת. אבל גם לנו יהיה מותר לצקצק בלשוננו בייאוש, ונוכל גם להרהר בתוגה כמה טיפשי הכל, וכמה מיותר, ואוי אוי אוי. וזה יהיה ממש יפה.

יהיו אנשים פחות חרטטנים שיגידו (בחכמה רבה):
א. מה יפה פה, מפגרת?
ב. לא המצאת כלום, דחיינות היא בעיה ידועה.
ג. יש לה טיפול, לכל דבר יש טיפול.
ד. מיותר להתייסר. רק טיפשים מתייסרים.

והם יהיו צודקים מאוד כמובן.
אוי אוי אוי כמה שהם צודקים.
כל כך צודקים שיבוא לנו למות רק מכמה שהם צודקים = עברת בהצלחה לשלב 2.

ויחד עם זאת, נשאלת השאלה – האמנם?
דחיינות על פניו היא דבר אידיוטי, אבל אם מעמיקים לחקור בה מגלים שהיא לא כל כך פשוטה ולמעשה היא מתוחכמת להפליא – ביסודה עומדת הנטייה האנושית להסתכל קדימה, לצאת מנקודת הנחה שעשינו ככה וככה ואז קיבלנו תוצאה כזאת וכזאת והכל כבר ידוע מראש, מאכזב, מעייף וחסר תכלית ובסוף כולם מתים.
נו? – אז בשביל מה לעשות בכלל?
אלא שבזה לא תם המשחק, אלא רק מתחיל.
כי בינתיים אנחנו עוד לא מתים ועדיין מסתובבים כאן, ומאחר ואנחנו חושבים כל כך קדימה, אנחנו מסתובבים באפס מעש.
או אז, כמובן, משעמם לנו ואנחנו מסתכלים סביבנו ורואים אנשים יעילים שלא מבזבזים את זמנם על שטויות, אלא מתנהלים בחריצות ורואים ברכה בעמלם והם מרוצים מאוד מהחיים, בניגוד אלינו. ואז אנחנו מתחילים לחשוב שאולי בעצם לא הכל טיפשי. אולי הכל לא טיפשי בכלל. אולי יש בכל איזו תבונה עמוקה שלא הצלחנו להבין, ומי שטיפש כאן זה בעצם אנחנו.
והמחשבה הזאת מעוררת בנו תוגה  עמוקה = עברת בהצלחה לשלב 3.

והנה, כל מה שצריך לעשות, הוא להבין את זה לאשורו, לטפל בזה ולא להתעצב יותר אל ליבנו לעולם. כי זה מיותר. אבל ממש מיותר.
לא, כי זה ממש ממש מיותר.
מצד שני – מה נעשה עם התוגה שתהיה מוטלת לה כך סתם ככלי אין חפץ בו? מי יתבע את עלבונה?
תוגה קיומית היא היא היסוד שעליו מושתתת ספרות המופת, שאמורה להיות אבן הבניין של התרבות, והיא בבחינת שפה משותפת של תמלול הנפש האנושית, על לבטיה, משחקיה הדביליים ונטייתה העקבית לחפש צרות.

הספרות היא סוג של קוד סודי המקשר בין בני האדם. האמפטיה ל"גיבור הסיפור" היא הצהרת כוונות, שהיא מעין סיסמא של השב"כ – במילה אחת אתה מעיד על עצמך: כן, גם אני יודע שיש דברים מסוימים שהשתיקה יפה להם אבל אני מסוגל להבין את זה. כאלה הם החיים האמיתיים. ככה זה. כזו היא נפש האדם.

וזה מעניין מאוד על רקע העובדה שבספרות הטובה באמת, מאז ומתמיד הייתה נפשו של הגיבור מסוכסכת משהו, שלא לומר גדושה הפרעות נפשיות כרימון.
וזה גם מסביר להפליא מדוע ספרות שכזו לא נכתבת יותר.
כי הפסיכולוגיה עשתה לנפש האדם, את מה שעשתה האנטיביוטיקה לגופו – שתיהן הפכו את "החיים" ממסתורין מפותל וטרגי, שבו כל תרחיש צופן בחובו סכנה – לתהליך טבעי ובטוח, שבו לא מתים כל כך מהר ואין בו שום צורך להתרגש משטויות.
וזה לא רע, כמובן, זה אפילו טוב מאוד.
אבל נשאלת השאלה – בלא שטויות, ממה בכל זאת נתרגש?

ב"אבות ובנים" של טורגנייב, מת הגיבור הסוער, הניהיליסט, המופרע, מאלח דם פשוט.
"הנה חדר הזיהום לדמי" – הוא אומר לאביו כשחזר מהניתוח שבו נפצע – "ובעוד שלושה ימים תביאו אותי לקבורה".
כי כך היו החיים פעם. על הפנים. רעים ואכזריים. הפכנו אותם לטובים וידידותיים למשתמש. וטוב שכך. אבל איכשהו, זה לא תמיד טעים.

אחד הסיפורים הגדולים שנכתבו אי פעם, הוא "משחק המלכים" של סטפן צווייג.
גם במהלכו חושב הגיבור באופן מתוחכם קדימה, יותר מידי קדימה, מעביר במוחו כל מהלך שיעשה, מעביר במוחו כל מהלך שהוא "יודע" שיעשה יריבו (הבלתי מתוחכם בעליל), וכך הוא מגיע לבצע צעד טיפשי ביותר, שאינו חוקי בכלל, ומאליו מובן שהוא לא מקדם אותו בכלל, לא כל שכן "קדימה", והוא אומר את המשפט מכמיר הלב "אבל המלך צריך להיות בז7, זה לא בסדר…. המהלך שלך היה לא בסדר…כל הכלים אינם במקומם….הרי זה משחק אחר לגמרי".

והנה, הקסם המטורף הזה, של המשחק האחר לגמרי שמשחק הגיבור המעונה, בעודו מפסיד לכל אידיוט תועה שמשחק לפי הסדר המתוקן בעולמנו זה – מתפוגג לחלוטין כשמבינים שזה מיותר.
אבל ממש ממש מיותר.
כלומר, מה הסיפור? כלומר, יש לזה תרופה. כלומר – יש תהליך שאתה יכול לעשות כדי לנצח. והתהליך הזה עובר בקופת חולים. וסתם חבל עליך. אתה סתם מתחרפן, כל מה שאתה צריך זה קצת שקט בראש. ואז תוכל לעשות סדר. ואז תוכל לנצח. ממש חבל.
ובאמת חבל, ללא ספק. וניצחון זה טוב, ללא ספק.
אבל מה יהא על הקסם?
ואולי מפריזים בהערכתו של הקסם?
אולי באמת מפריזים.
סטפן צווייג עצמו שלח את כתב יד של סיפורו זה להוצאת ספרים ויום אחד לאחר מכן שם קץ לחייו.

אילו היה כותב מישהו את סיפורה של אנה קארנינה כיום, ספק רב אם היה נותן לה למות על פסי הרכבת, בגלל מחשבות הסרק שטרדו את מנוחתה.
סביר יותר שהיה שולח אותה "לטיפול" כבר כשנמאס לה מבעלה הראשון ומאוזניו המחודדות. אנחנו יודעים עליה שהיא הייתה אשת החברה הגבוהה, לפיכך בימינו היא הייתה הולכת לאחד מאותם רופאים אופנתיים הנוהגים לרשום קלונקס לפציינטיות היסטריות.
ואז במקום לחשוב "מהלך קדימה" למה שעלול להתרחש בנישואיה השניים, ולחפש צרות בכוח – היא הייתה מחפשת טרגדיות מסביב והולכת להפגין בבילעין, או משהו, או נוסעת לאיזה אשראם בהודו, ואז היא לא הייתה אנה קארנינה כל עיקר, אלא גיבורת ספר תפל ועלוב כגון "לאכול להתפלל לאהוב", ומן הסתם לא הייתה נולדת לה ממזרה מוורונסקי, ולפיכך גם קארנין הנבגד לא היה מטפל בתינוקת הזאת באופן המקסים וקורע הלב שטיפל. כי גם הוא היה מבין שזה לא בריא בשבילו.

ומה היינו מפסידים בעצם? – קארנינה היא דמות בדויה, מה גם שכתב אותה גבר, מה גם שהיה זה גבר מתחסד וצדקני, שהטיף לחיים הגיוניים ונטולי שעשועים מסוכנים, שסופם, כפי שרמז ביצירתו – שהזונה מתה בסוף.

גם אמה בובארי היא יציר דמיונו של גבר צעיר, שאמו הכריחה אותו להראות לה חמישה עמודים כתובים, לפני שנתנה לו ארוחת בוקר. וגם אמה בובארי עצמה – האובססיבית חסרת המנוח, כיום הייתה מוצאת לה מנוחה בתיעול ההפרעות שלה לנתיב פרודוקטיבי, לבטח הייתה מתחילה "לעצב" משהו, והופכת להיות אשת עסקים נמרצת, במקום להרעיל את עצמה כמו טיפשה.

באחד הפרקים של "האוס", בימינו אנו, מוקסם האוס (הדפוק) מנערה צעירה שהתאהבה בו ומחזרת אחריו ללא ליאות. הוא כמובן שמח מאוד, אבל מאחר והיא קטינה (מה שלא הפריע לאף יוצר בעבר) הוא מציע שיחכו עד שתגיע לגיל המתאים. היא בוכה בייאוש. כמה יפה. לדאבונו (ולדאבון לב הצופים) הוא רואה שדמעותיה עכורות, מה שמעיד שנדבקה בחיידק כלשהו שגורם לה לחרמנות בלתי נשלטת.
והיא לא מאוהבת בו כלל ועיקר, אלא חולה. ויש לזה תרופה. כמובן.
נו שוין.
ואחרי זה מתפלאים שאנשים מוצאים להם עניין להתרגש בו מדברים כמו דחיינות כרונית.

ממה נשאר לעשות עניין, רבאק? ממה?

זה יום נכספנו לו – כבר לא יבוא

כל פעם שנהיה קצת משעמם לעם ישראל ופה ושם מתחיל העם להבחין שההנהגה המושחתת שלו מימין ומשמאל היא הגרועה שבאוייביו – נהיה פה אצלנו בעיירה מצב בטחוני.
וזה תמיד יהיה מצב בטחוני מאוד ספציפי – איום על סלע קיומנו.
לא סתם איום, איום רציני – המשאיות כבר מחממות מנועים ליד האומשלאגפלאץ. שעת חירום היא השעה הזאת לכם, עזבו הכל והכנסו להיסטריה בשלשות ובצורה מסודרת.

רוצה לומר – עזבו אתכם עכשיו מה גנבו לכם, מה עשקו אתכם, מה ניצלו אתכם ומה לא ראו אתכם ממטר, עוד תגיע השעה לדון בזה. אבל השעה הזאת היא לא עכשיו.
עכשיו יש לנו עניינים חשובים יותר מאלה.  עכשיו יש לכם אוייב גדול יותר מהיודנראט. עכשיו זה לא הזמן להתחשבן איתו.
כי אותו היודנראט שסחר בכם עד כה – שימו לב – הוא התקווה היחידה שלכם. 

כלומר – הוא לא בדיוק תקווה, הוא הרי זה שדוחף אתכם בשלשות למלתעות רוצחיכם מאז ומתמיד תמורת שקל כסף, הוא הרי לא רואה אתכם ממטר ולמה שיתחיל עכשיו? – אבל כרגע, בשעת החירום הספציפית הזאת, זה לא הזמן להתקטנן בזוטות מעין דא. זה מה יש כרגע. היודנראט הוא הנציג שלכם, ולכן עליכם לסמוך עליו. בעיקר מפני שאין לכם ברירה. 

כלומר – הרי צריך נציג שייצג אתכם, נכון?
-נגיד.
נו, אז זהו. זה הנציג. אין נציג אחר כרגע. תהיו רגועים ותסמכו עליו. הוא יעשה כמיטב יכולתו.
– מה רגועים עכשיו? אמרת להכנס להיסטריה.
לא, ההיסטריה זה כדי שלא תחשבו על שום דבר חוץ מהסכנה שאתם נתונים בה. מעבר לזה אתם יכולים להיות רגועים,  ואל דאגה – כשהסכנה הזאת תחלוף נמציא לכם סכנה חדשה.

החיים בצל הסכנה נותנים משמעות לאדם, הוא נהיה פילוסופי, רחב אופקים, רוחני, לא אלים. ובעיקר צייתן וזורם באין מפריע לאן שאומרים לו, תוך שהוא (בהתנדבות גמורה) מוצא את החיוב שבמצב ואף מטיף עליו לאחרים, מרגיע אותם ומדרבן אותם לשתף פעולה ולא לעשות בלגן, חלילה, ולא לעצבן את מבקשי נפשו בשום פנים ואופן, בשום מצב ובשום תנאי, תחת הסיסמא שהביאה את עמנו עד הלום: תחפור לעצמך את הבור בשקט כי אחרת יהיה יותר גרוע. 

אם יבוא לכאן מישהו מהמאדים,  ויחצה במכונת הזמן שלו בקוו אווירי את הדרך מבאבי יאר עד לכאן, הוא יחשוב שמכונת הזמן שלו מקולקלת. כלומר – הרי לא יתכן שהעיירה עדיין יוצאת מגידרה כדי לא לעצבן אף אחד מהללו המצפים לראות אותם בשלשות בתוך הבור. לא יתכן שיזרזו איש את רעהו לחפור במרץ כדי שנמות בצורה מסודרת והעולם לא יאלץ להתאמץ ולכעוס עלינו (??)

ומה שהכי ישכנע את ההוא מהמאדים שמכונת הזמן שלו מקולקלת -הם הנאומים לעם היושב בציון.
נאומי ה"אין ברירה, צריך לתת משהו".
"יהודים, אנחנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו, אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים כדי להציל את הגוף כולו" – (רומקובסקי ימח שמו וזיכרו, אקציית הילדים,  גטו לודז' 1941).

הכל כמובן "בצער רב", מימין ומשמאל מוכרים אותנו, כמו אז – "בצער רב". כמו אז עוד ישמע בחוצות ירושליים: "ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה"  (כמובן אחרי "התלבטות קשה" והצגות של "דחקו אותי לפינה") כמו אז תהיה תשובה ניצחת למתנגדים – אחרת יהיה יותר גרוע. אין ברירה. חייבים. כי מה. העולם עלול להתעצבן עלינו ולא לשתף אותנו יותר באירוויזיון.

כאז כן עתה, עדיין אין לנו מדינה משלנו.
הכל זה "בינתיים", עד שיבוא מישהו ויגיד "יודן ראוס".
ואז מנהיגינו המסורים ירוצו ללקק לו את התחת ולפייס אותו ביהודים שמגרשים יהודים, כדי שיהיה מרוצה.
כי זה מאוד חשוב שהוא יהיה מרוצה. עם שאין לו מדינה לא יכול להרשות לעצמו שמישהו יהיה לא מרוצה. יום אחד כשתהיה לנו מדינה ולמדינה הזאת יהיה מנהיג – נפסיק לשאול את כל העולם אם מותר לנו לנשום.
אבל היום הזה עדיין רחוק.
בינתיים אי אפשר.
בינתיים צריך להזהר מאוד מאוד, לכוף ראש ולהראות שאנחנו יודעים את מקומנו.
לכן כשלא בא מישהו מבחוץ – באים היודן מבפנים ליילל שנסתלק מכאן כי אנחנו מרגיזים את הערבים, ולהזכיר לנו ש"זה לא שלנו".
אין, אנחנו העם הכי פיקח בעולם. חבל על הזמן.

  

ימין ושמאל רק חול וחול

איך שתכננתי לכתוב על המפחידנים המקצועיים החביבים עליי, פתאום (באורח פלא) הפסיקו כולם להעלות פוסטים חדשים.
טוב, לא כולם. רובם.
בראשם הרי עומד המשיח שהוא הבן אדם הכי עיקבי באינטרנט לדורותיו, אבל אצלו האפקט הפוך – ביום שהוא יפסיק לעדכן, אני באמת אתחיל לפחד.

בכל מקרה, שמחתי לגלות שעדיין לא איבדתי את מגע הזהב שלי – ברגע שאני שמה עין על משהו, הוא מרים ידיים, אם להתבטא בעדינות. נכנע. מתפרק מנשקו באופן וולונטרי ורומז לי ברוחב לב "להמשיך בלעדיו".
אולי באמת אני צריכה לשקול לרתום את התכונה הזאת למשהו ממש גרוע, ולהשקיע בדברים שדעיכתם יכולה להביא תועלת לכלל. כמו,למשל, מיחזור בקבוקי פלסטיק.

אבל איפה היינו?

אה. כן. ובכן. המפחידנים שלי הפסיקו לעדכן, ויהיו כאלה שיפטירו מתחת לשפמם בשמץ ציניות – מי שעוקב אחרי בלוגים מחתרתיים של נטורי קרתא "שלא יתפלא", אבל גם בלי ציניות אין מה להתפלא, הרי היה פסח ואנשים שרואים את עצמם בכל דור ודור כאילו הם יצאו ממצריים, יש להם עניינים דחופים יותר מאשר להזכיר מה עוללה הציונות לעמנו המוכה.

אני אישית חושבת שהציונות עשתה בעיקר טוב לעמנו המוכה.
אישית גם לא ראיתי את עצמי כמי שיצאה ממצריים, אם כי יש לי רספקט לשם יתברך שהוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויחד עם זאת עוד לא סגורה לי הפינה של למה הוא הכניס אותנו לשם מלכתחילה. כאילו, מה הרעיון? עונש? על מה שוב? – וזה, אם תרצו, בעצם הופך את ההגדה של פסח לבלוג ההפחדה הרישמי הראשון.

יש בו את כל המאפיינים הדרושים – הוראות מפורטות "מה צריך לעשות", הנחייה ברורה ל"כמה מסוכן זה יהיה אם לא תעשו" ואמת אבסולוטית אחת שהדבר היחידי שמפריע לה מלזרוח הוא "זכות הבחירה".
כלומר – אם בחוקותיי תלכו.
"אם" – משמע – אפשר גם שלא. איש אינו יכול להחליט עבורך. זוהי בחירה אישית.
ואיכשהו, גם הדמוקרטים הגדולים ביותר (ובעצם, במיוחד הם) מסכימים שהבחירה האישית היא זו שהורסת להם את התוכניות לעולם טוב יותר שבו יש בחירה אישית…..
כי זהו, שאתם (חבורת אידיוטים שכמוכם)  בוחרים לא נכון! ובגללכם נהרס הכל. וכולם סובלים. והכל מתקלקל ומתעכב.
רגע, מה פירוש "כולם סובלים"? – גם אלה שבחרו "נכון"? – אז מה הרעיון כאן?

וזהו כל היופי של כל רעיון אידיאולוגי באשר הוא – אידיאולוגיה היא משאב בלתי מתכלה שאין מה לעשות איתו. זהו משאב חסר תועלת  שלא יעזור כלום, הוא אף פעם לא נגמר. כי כולם צריכים לחשוב כמוך, ועד שזה לא יקרה כולם יסבלו.
(ואולי בעצם מיחזור הוא לא רעיון כל כך גרוע?)

מה שהכי יפה באידאולוגיות מתקנות עולם זה שבעל האידאולוגיה הוא תמיד אדם שאוהב. את העולם. את האנשים בעולם הוא שונא. כי הם מקלקלים לו. הם מפריעים לו. הם לא מבינים מה הם עושים. הם לא יודעים מה נכון. הם טיפשים. בגללם הכל.

הויכוח המהותי בישראל הוא בין ימין לשמאל. הוא מושתת כמובן על "אהבה". ימין קיצוני אוהב (תיאורטית) את עם ישראל ומצפה ממנו לא לשכוח את אשר עשה לו עמלק, ושמאל קיצוני  – תיאורטית – אותו דבר בדיוק. זהה לחלוטין.
נקודת המחלוקת היחידה היא ההתייחסות ל"עמלק". וגם היא מטושטשת. יש הסכמה גורפת שעמלק היה מניאק, השאלה היא "במה אנחנו יותר טובים ממנו", אם בכלל.
הימין גורס שכל עוד אנחנו נושמים אנחנו טובים ממנו, ככתוב – "ונשמרתם לנפשותיכם", והשמאל גורס ש"לגר אשר בשעריך תתננה".
בשורה התחתונה, כל ויכוח שכזה, בכל קרן רחוב, אספת בחירות, עיתון או פאנל טלוויזיוני – אם תצפה אל מרכז המטרה, תעצום עין בלתי מכוונת ותעביר לפונקציה של black & white – הרי לך שני יהודים טוחנים מים בכיכר השוק של העיירה, מתפלפלים ומנפנפים בידיהם, דנים בקוצו של יוד ובבן בנו של קל וחומר, כל אחד משוכנע שהשני טיפש ונאיבי, והעובדה ששניהם חילונים מושבעים,  רק מוכיחה שדם זה לא מים.
גם בתמונה הזאת ברקע הלהבות כבר לוחכות את שערי העיר, וגם כאן – זה לא מה שיפריע להם להתווכח.

אבל וויכוחים של חילונים הם משעממים וצפויים והטיעונים שלהם לא מחזיקים מים. לכן עדיף ללכת למקור, לנטורי קרתא, כי כבר אמרו חכמינו "כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו".
אני כמובן לא מסכימה עם אף טיעון שלהם (כמעט), אבל האג'נדה המטורפת שלהם פשוט יפיפיה.
ויש להם גם יתרון נדיר, משמעותי מאוד, שלא יסולא בפז – הם לא פוליטיים.

יש עתיד

התחביב היהודי האולטימטיבי הוא לפחוד מפני העתיד.
יש בזה היגיון.
הרי מה אמור לעשות תחביב? – בשורה התחתונה הוא אמור להעניק חשיבות רבה וערך גבוה למשהו שאנשים נורמליים זורקים לפח.
כמו כן העיסוק בתחביב אמור לתפקד בתור איזור זמן נחשק, שמעלתו הגדולה היא שבו הזמן עובר מהר יותר משהוא עובר בדרך כלל. העיסוק בו גורם הנאה לכשעצמו והנאה כפולה ומכופלת כשמסתכל בעל התחביב בשעון ומגלה לשמחתו המרובה שזה עתה שרף 4 שעות בלי להרגיש, כשלמעשה היה משוכנע שעברו 5 דקות בלבד, וזו נראית לו עסקה ממש מוצלחת.
אין מנוס, אם כן, מהמסקנה שטכנית, איך שלא מסתכלים על זה, תחביב טוב הוא כזה שמקצר את חייך בלי שתרגיש.

אנחנו היהודים, ידועים כעם פיקח ויודע ח"ן מנעוריו, שמזדרז להגיע לשורה התחתונה ורצוי בלי דמי תיווך. לפיכך, אין לנו צורך בתרבות תחביבים פרימיטיבית כמו האירופאים עובדי האלילים למשל, המשליכים יהבם על "בולים" וסומכים על פיסות נייר משוננות שיזרזו את קיצם, או שהם מקפידים לקיים לעצמם את אותה "שעה שמחה" מגונה, שבמהלכה הם שותים בירה זולה בכוסות של קוקסינלים על רגל, משיקים אותן לחיים ושמחים להם, ועל הדרך גם עוברת לה השעה בלי שירגישו.

על פניו קל להתפעל מהסידור הזה ואף לתהות דומם מדוע לא נהוג אף אצלנו מוסד נאה זה, ולמה אצלנו שותים תמיד בירה זולה מהבקבוק דווקא, ולמה לא שמחים וחושדים תמיד בכשרים, ולראיה – אף מקפידים לנגב את פתח הבקבוק היטב בשולי השרוול,  חזור ונגב, כאילו שימש הבקבוק הזה אך הבוקר לבדיקת שתן בקופת חולים, כשידוע לכל שמיכל הבדיקה הוא חד פעמי.
אבל! – אין מה להתפעל פה! – מי שיעמיק להסתכל יבחין עד מהרה כי כל ה"תחביבים" המשונים הללו, נשענים על גורם חיצוני. וגורם חיצוני – יודע עמנו למוד הסבל – הוא משהו שרק טיפש נשען עליו. או גוי.

מה אם (למשל) מחר מחרתיים יחליט העוילם גוילם שמכתב אינו צריך דווקא בול? מה יעשו "הבולאים" אז? מי יכלה את זמנם לריק? הא? ואולי הם ישבו ויהפכו שוב ושוב בבוליהם הישנים? מה זה שווה? כל גדולת התחביב היא בחידושים הקטנים והמפתיעים שיוצק האדם לתוך תחביבו, באווירת ההרפתקאה הקלה, בניואנסים, במימושו של החולף בתוך הקבוע.
ואמנם זה נשמע מופרך מיסודו – מי זה שמע על מכתב בלי בול? עוד מעט יגידו שאנשים יתכתבו בלי נייר בכלל, דרך מכשיר שמקלידים עליו. חה.

ועל אותו משקל בהחלט יש מצב שגם הבירה תיבש בברזים. אל תגידו לא ידענו. לכן מקדים האדם החכם רפואה למכה וטוב אם יאמץ לעצמו תחביב שאין שום סכנה שיתייבש אי פעם והוא – מחשבותיו הקודרות.

תגידו מה שתגידו, מחשבות פסימיות והשערות פרנואידיות הן הן ידידותיו האמיתיות של האדם. כי במה נמדד ידיד אמת? – בשעת צרה. ומי נשאר תמיד בעת צרה? – רק הן. הן אינן זונחות אותו לעולם. נעוריו בורחים, כספו נמס, חבריו מתפגרים ולא נותר לו דבר להשתעשע בו מלבד אפוקליפסה דימיונית קטנה, המלווה אותו בנאמנות אצילית, בניגוד לבני משפחתו הבוגדניים, המפטירים כלפיו איזה "יהיה בסדר" כזית, וממהרים לענייניהם השטותיים.

וזו הסיבה שהפחד מפני העתיד הוא תחביב גאוני, וכמו כל דבר גאוני –  כל כולו על טהרת היידישקייט. אין פלא שכל העולם מתקנא בנו ומנסה להמציא מיני "נבואות זעם" ילדותיות שעניינן "כדור הארץ", והבטחות סרק שהכדור הזה יהרס אם רק נשליך עליו מספיק שקיות ניילון, ומשום מה זה תמיד "לא מספיק" ולכן הוא לא נהרס היום, אבל ב"וודאות" יהרס מחר. שמענו וראינו. יש גבול גם לכמה שקיות שבן אדם יכול לזרוק. או שמנסים להציע לנו איזו הפחדה עתידית לאוסף כגון "קרינה". נו באמת. עושים צחוק מאנשים. למה שפשוט לא יכסו את הפנים בכפות הידיים ויגידו לנו "בו"?

בפוסט הבא אדבר על המפחידנים החביבים עליי, ביניהם יש אומנים ממש, שיצירותיהם הם פריט נדיר לאוסף שראוי שיעבור מדור לדור.

כיצד תהיי פוליטיקאית? – שיעור שני

אם החלטת לנסות ולשקול את הרעיון לקריירה פוליטית, יש כמה דברים שאת צריכה לדעת.
כל הדברים שאת צריכה לדעת כבר נמצאים אצלך (ואצל כל אדם) בסל המיחזור של התודעה, במקום שאליו את מטאטאה דברים שלא מתיישבים עם השאיפה שלך (ושל כל אדם):
להיות יחיד בודד צודק מול "הם" אשם וטועה.
"הם" עצום ורב, אטום ומושחת, שיש בידו כוח בלתי מוגבל להרוס או לבנות והוא בוחר – כל יום מחדש – להרוס.

ובקיצור – השאיפה להיות אדם קטן שחי בתוך עוול כל כך גדול, שאין שום דרך שבעולם לתקן אותו, אלא אם יהפכו את כל העולם על פיו ויחנכו את כולם מחדש…..

– אני – את קופצת באופן אוטומטי – בכלל לא שואפת לזה! להיפך! ואני כן חושבת שיש דרך לתקן! אני שואפת לתקן את זה! אני מאמינה שאפשר לתקן את זה, כי אני אדם חיובי ואופטימי ואני שואפת שהעולם יהיה מקום טוב יותר וצודק יותר!
– למה?
– מה למה? כי אני אדם שאכפת לו!
– ממה כל כך אכפת לך?
– אכפת לי מזה שנעשה עוול לחפים מפשע! שמוליכים אנשים כמו צאן ומשקרים להם! וסותמים להם את הפה עם תוספת של 100 שקל והם באמת סותמים!
– אז שלא ילכו כמו צאן, ושלא יאמינו ושלא יסתמו. מי מכריח אותם? יש מיליונים מהם וקומץ עלוב של רועים מנומנמים, זו לא ממש בעיה.
– אז זהו שהם לא מבינים את זה, זו הבעיה.
– מי מפריע להם להבין את זה?
– אז זהו, שהם לא מבינים גם שאף אחד לא מפריע להם להבין..
– מה זאת אומרת "לא מבינים"? כולם לא מבינים שום דבר? כולם מטומטמים?
– כן. כלומר לא. כלומר הם נאיביים ולא מבינים את כוחם. הם מצד אחד חושבים שהם מתמודדים מול כוח גדול מהם ומצד שני הם אופטימיים וחושבים שאולי יהיה בסדר.
– נו, בדיוק כמוך.
– לא, אני כבר מבינה הכל. זה רק "הם" שצריכים להבין. ברגע שהם יבינו הכל ישתנה.
– זה בדיוק מה שכל אחד מהם חושב.
– כן, אבל הם גם לא מבינים איזו טעות זו ואיזה נזק זה גורם!
–  שוב הגענו ל"הם" אשם וטועה?
– כן, אבל זה "הם" שפועלים מטיפשות, לא מרוע.
– מה זה משנה מתוך מה הם פועלים? הטיפשות שלהם מאפשרת את הרוע.
– כן, אבל אם יבינו הם לא יאפשרו יותר את הרוע! כל מה שצריך הוא שהם יבינו. זה הכל. צריך לחנך את כולם מחדש!
– ברור. אבל זה יקח הרבה זמן. מה נעשה בינתיים?
– לא הרבה וזה לא בסדר, זה בלתי נתפס, זה לא יתכן. חייבים לעשות משהו.
– ובכל זאת?
– בינתיים אי אפשר לעשות כלום…
– מזל טוב. עברת בהצלחה את שלב א'.

כיצד תהיי פוליטיקאית? – שיעור ראשון

אולי לא שמת לב, אבל טכנית כבר התחיל המירוץ לבחירות לכנסת ה-19.

שימי לב איך פתאום הוצפה התקשורת באנשים טובים ומודאגים שמספרים לעם שמצבו לא משהו.
כמו כן הם רומזים באופן דיסקרטי ש"יתכן" (אם יפצירו בהם מעט) "יהיו מוכנים לשקול" לעמוד בראש מפלגה ולקבל שכר נאה מאוד, פנסיה לכל החיים, הטבות יוקרתיות וחסינות משפטית.
תמורת זה הם יחרפו נפשם מעל כל במה כדי להקריא נאומים שיסבירו לעם למה כרגע ספציפית "אי אפשר לעשות כלום". וגם את הנאומים האלה כותב להם מישהו אחר.

זה הכל.

לאחר הקדנציה הראשונה המוצלחת שבה הם לא עשו כלום, אם הם רוצים להבחר לקדנציה נוספת, הם מתאמים גירסאות עם שר האוצר (למשל) ואז הם מודיעים ששר האוצר אשם בזה שאי אפשר לעשות כלום, כי שר האוצר הוא איש רע והוא לא מרשה.

ההסבר הזה מתקבל על דעתו של העם. תמיד. יתרה מזאת – העם "מבין" שגם שר האוצר לא אשם. העם בטוח שלשר האוצר יש שיקולים רציניים מאוד.
גם שר האוצר מצידו לא ברוגז וממשיך למלא את תפקידו באין מפריע – להעשיר את העשירים ולענות את העניים. בשביל זה הוא שם.

בוודאי את אומרת לעצמך – שילכו שם כולם לעזאזל! כולם מושחתים ושקרנים. הם לא עושים כלום, מה הסיפור שלהם בכלל?
יתכן וגם אמרת לעצמך – להגיד שאי אפשר לעשות כלום, גם אני יודעת!!

האמנם?
אם כך, מדוע שלא תשקלי קריירה פוליטית?
תמיד נחוצים אנשים טובים שיסייעו למערכת להודיע לעם שכרגע אי אפשר לעשות כלום.
מדוע שזו לא תהיה את?

זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת.
כל מה שאת צריכה הוא לשנות את הלך המחשבה שלך.
תחשבי פשוט.
תחשבי על עדר צאן צייתני שכבר מוליך את עצמו לשחיטה.
כל מה שאת צריכה לעשות הוא לנגן להם בחליל רועים קטן.

שימי לב שכרגע המחשבה שלך תקועה באופן עממי ברעיון העממי ש"משהו כאן לא בסדר".
יתכן ואת אומרת – בני אדם אינם צאן! זה באמת לא בסדר! אילו היה לי הכוח הייתי עושה צדק, הייתי עוזרת לחלשים, הייתי מאפשרת לאנשים לחיות בכבוד!
– באמת? איך בדיוק?
מה, הרי זה ברור לעין, חלוקה צודקת יותר של משאבים, צמצום פערים, זה הרי כל כך פשוט, הרי יש מספיק לכולם. וכל זה.
– כן, אבל לקחת מאחד ולתת לאחר, זה לא דמוקרטי. יש חוק דמוקרטי שאומר שאסור שיהיה לך מצע לא דמוקרטי.
מה לא דמוקרטי פה? זה הכי דמוקרטי בעולם, שתהיה לכל אחד אפשרות להשתכר בכבוד.
– נו, זה בדיוק מה שיש לך עכשיו, עובדה שיש כאלה שמצליחים להשתכר מאוד בכבוד.
אבל זו הבעיה בדיוק, בגללם כל המדינה הופכת לשוק עבדים אחד גדול.
– מי שמפריע לו להיות עבד יכול להתעשר, זו דמוקרטיה.
איך הוא יכול להתעשר בדיוק? כל המשק מופרט, הפערים רק הולכים וגדלים. העם נאנק תחת הנטל וכמה חזירים חוגגים בצמרת – איפה הדמוקרטיה פה? בכל משטר קומוניסטי מטונף ומושחת הגיעו בדיוק לנקודה הזאת.
– נכון, תמיד מגיעים לנקודה הזאת בדיוק, ואם את בצד הנכון – החוכמה היא להשאר בה כמה שיותר זמן. עובדה שזה עובד והקומוניזם נפל. ולמה?
כי לאנשים נמאס!
– לא בדיוק. גם עכשיו לאנשים נמאס, אבל אין להם כוח לעשות כלום.
הקומוניזם נפל כי הוא נתן השכלה להמונים וגרם להם לחשוב. זו טעות מפני שאדם תרבותי מפסיק לפחד, הוא מרגיש שהוא שווה יותר ואנושי יותר ומנסה להפריע לחוק הטבע האוניברסלי שבו חברה תמיד מגיעה לאותה נקודה שתחלק את האנשים לנצלנים ומנוצלים. הוא מתקשה להאמין שההבדל היחיד הוא באיזה צד אתה. ואז מתחילה תסיסה בעם, שסופה להתפוצץ. ואז יש רעש גדול, מהפכות ובלגן, ובסוף חוזרים לאותה נקודה, אבל "מלהיפך".
סליחה, גם עכשיו מתחילה תסיסה בעם.
– שיתססו להם לבריאות, בדמוקרטיה אין פקק שבגללו תסיסה יכולה להיות מסוכנת. כל אחד חופשי לתסוס, לנבוח וליילל לירח כאוות נפשו ואין לזה שום השפעה. זה כל היופי. הצאן גועה והשיירה עוברת.

יתכן ואת חושבת – טוב. אבל זה עדיין לא בסדר. זהו שימוש לרעה בכללי הדמוקרטיה (בחיית רבאק, את גאון, איך עלית על זה? לבד?) .
את חושבת שהרי אם יבוא באמת מישהו ישר והגון (נגיד, כמוך) והוא יחליט באמת להיטיב עם העם וקצת להקל עליו ולשפר את תנאי חייו, הרי זה אפשרי.
– אפשרי מהיום למחר.
אז למה אומרים שכרגע אי אפשר לעשות כלום?
– זו מנגינת החליל.

אז למה אנחנו לא מצביעות?

אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי, הוא הניסיון "להוכיח" עד כמה השתפר מעמד האישה בזכות פורצות דרך אמיצות כמו….כמו….כלומר – מה זה חשוב בזכות "מי". העיקר שהשתפר.
– תשאלי בוודאי : במה השתפר בדיוק? – ואז יגידו לך כרגיל: מה את מדברת, פעם אישה לא הייתה יכולה להצביע בבחירות!
שזה תמיד מביא אותי לשאלה שטרם הגעתי לתשובה עליה : אז למה אנחנו לא מצביעות?

הרי אנחנו הרוב. תמיד. תמיד יש יותר נשים מגברים. לפעמים אנחנו קצת יותר, לפעמים הרבה יותר. במקרה הקיצוני ביותר – אנחנו חצי חצי. אז למה אנחנו לא מצביעות?
הרי יש לנו כוח אלקטורלי כל כך חזק, שמי שאוחז בו צריך להיות ממש, אבל ממש מטומטם כדי לדאוג ל"קידום מעמד האישה".
יש איזה גוף שלקח על עצמו את "קידום מעמד הזוכים פרס ראשון בלוטו"?
לא?
למה לא? – למה שלא יקום גוף וידאג להם למשל לעיצוב הולם לדירה המזדיינת שהם קונים באקירוב? מישהו חשב פעם עליהם? איך הם מרגישים כשהם נכנסים לשכנים ונותנים להם קפה לואק ומושיבים אותם על ספה של פיליפ סטארק, ואין להם מושג מי זה לואק ומה זה פיליפ סטארק? מדוע שלא יחוקקו חוק אנושי פשוט שיקבע את זכותם לסיוע הומניטרי בסיסי בעיצוב פנים? הרי לא יתכן במדינת ישראל שבן אדם זוכה לתומו ב- 24 מיליון שקל ואיש אינו עוצר וחושב – צריך לעזור לו.
לא?
למה לא?
כי יש לו את הכוח לעשות מה בזין שלו והוא לא צריך אף אחד שיעזור לו? אז מה? – גם לנו יש. אנחנו הרוב. לנו יש כוח לעשות את המדינה הזאת גן עדן עלי אדמות לנשים.
אז למה אנחנו לא משתמשות בו?

הרי לא יתכן – טכנית – שמישהו יכול להחליט עבורנו. אנחנו 51% לפחות מהאוכלוסיה (לפחות) ו-הפתעה – אנחנו חיות במדינה דמוקרטית.
ו-הפתעה נוספת – יש לנו זכות בחירה, ו- עוד הפתעה – יש לנו גם זכות להיבחר. ו- הכי הפתעה – אף אחד לא מפריע לנו לעשות את זה.

מספיק נציג אחד שיגיד בקול רם את מה שכולם יודעים – זו יכולה להיות גם נציגה אחת שתגיד את מה שכולם יודעים – למשל – שהמדיניות כיום מכוונת מטרה לענות עוד יותר את העניים, כדי שתמיד יהיו מספיק נואשים (ובעיקר נואשות) שיעבדו כמעט בחינם ובלי זכויות, דרך חברות כוח אדם.
וכל מה שצריך זה מישהו – או מישהי – שיזכירו לנו שאנחנו הרוב.
לא יותר.

למה אף אחד לא מזכיר לנו את זה? – פשוט. למי שנהנה מהמצב הזה אין שום אינטרס לשנות אותו. למי שסובל ממנו – אין את הכוח לשנות. מה נעשה? – נלך להסתער על הבסטיליה?
זה גורלנו. יום יבוא והכל ישתנה. תהיה דמוקרטיה, לא יקרה מצב שכמה חזירים יעשקו את העם, יהיו זכויות אדם, תהיה הנהגה, יהיו חוקים, יהיה טוב. הרוב יקבע.

אה, כבר יש דמוקרטיה? ואנחנו כבר הרוב? – אז למה, ראבק, אנחנו לא מצביעות?
או שאולי יש אפשרות קלושה שאנחנו כן מצביעות אבל אנחנו כל כך סתומות שזו הממשלה שבחרנו במו עצמנו? – זה לא יתכן.
כל הרעש סביב זכות ההצבעה לנשים וזה מה שיצא?
משהו פה לא הגיוני.

ועוד יותר לא הגיוני למה דווקא נשים ונציגות הנשים ואירגוני הנשים – טורחים ימים ולילות להרגיע אותנו ולהבהיר לנו שהכל בסדר. יחסית. עוד ארוכה הדרך אבל תמשיכו כרגיל לאכול חרא והכל יסתדר. עובדים על זה.
אין ספק שהתקדמנו. יש "הצעת חוק". זה לא פשוט. (מה הצעת חוק ומה לא פשוט? – הלו, בנות, אנחנו הרוב) נתעלם מההערות המפריעות בסוגריים, כולנו יודעות שמדובר בגורמים שרוצים לקחת אותנו אחורה לזמנים שבהם אישה לא יכלה להצביע.
ובכן,  אנחנו עובדות עכשיו על הרעת תנאים. כלומר – הטבת תנאים. כלומר – "הם" יחליטו על הרעת תנאים ואז אנחנו נלחץ וזה יתבטל ולא יקרה כלום כרגיל.
כלומר – שבו בשקט, בהמות. כלומר – תסתמו את הפה. כלומר – הנה! אנס! יו! תיכף נתלה אותו בכיכר העיר ואחרי זה יהיו זיקוקים. עזבו אתכן עכשיו מפערי השכר. זה לא בסדר. אתן צודקות.

– אה – אומרות הנשים החכמות – טוב. בבקשה. זה לא בסדר. אם הודו שזה לא בסדר – אז זה מספיק לנו. זו לא איזו עוולה שזועקת לשמיים כמו שחשבנו. זה בטח איזה כשל קטן במערכת, שעכשיו שיודעים שזה לא בסדר בטח יטפלו בזה. בינתיים אין מה לעשות.

האמנם?

ואם אין מה לעשות, למה כל כך מתאמצים להרגיע אותנו כל הזמן?
למה כל כך מתאמצים להוכיח לנו שמישהו עושה משהו ונלחם את מלחמתנו ומשיג עבורנו הישגים?
ולמה ההישגים האלה הם תמיד חרטא שבטווח הרחוק רק מקלקלת לנו?
ולמה כשאנחנו מתחילות לקלוט שעובדים עלינו, פתאום "קורה משהו". משהו ממש חשוב. משהו "לאומי". משהו "רציני". משהו "ישראלי", משהו שמטאטא הצידה את כל השטויות, מוחק את כל הפערים ומזכיר לנו שאנחנו "עם אחד". מאוחד. מוקף אוייבים. עם שעצם קיומו הוא נס. משהו שמייחדים לו שקופית שידור מיוחד ונעבור לכתבנו בשטח. מעניין, למה זה קורה תמיד בעיתוי מושלם??

יכול להיות שזה בגלל שמישהו מנסה להרוויח עוד קצת זמן לפני שנבין שאנחנו הרוב?

 

הדיכוי הפמיניסטי

כדי להבין את "הרעיון הפמיניסטי" האידיוטי מיסודו, הבה ונשאל את עצמנו – מה מייחד את אותה הפגנת נשים מיתולוגית של יום הטיפשה הבינלאומי, מכל הפגנת פועלים רגילה?

זה לא שונה בהרבה.
הרי הדיכוי האמיתי הוא העוני.
העוני הנשי תמיד היה קשה יותר, כי האישה היא תמיד פלוס ילדיה.
מעבר לזה כל ה"שיח הנשי" הוא קשקוש פלצני ומסוכן. ולמה? – כי השיח הנשי דוחף נשים לעוני.
בשם "הבחירה" הפמיניסטית, הבחירה "הנכונה" תהיה תמיד משום מה הבחירה בהפסד הכלכלי.
זה מתחיל מהבחירה "הנכונה" שתשלמי על עצמך בדייט ונגמר בבחירה "הנכונה" להתגרש כשסכום המזונות על פי החוק עומד על כ-50 שקל ליום לילד. ( זה קצת יקשה על הבנות שלך לשלם על עצמן בדייט).

בשם "העצמאות" מחנכים נשים שגברים פטורים מכל חובה שהיא, כל תרומה שלהם היא מחווה על בסיס רצון טוב בלבד, והם לא חייבים לעשות כלום. מי מעודד את הרעיון הזה? – נשים.

מה לא בסדר בתמונה הזאת? – "עזבי, הם ממילא לא עושים כלום והם קמצנים ומניאקים ואגואיסטים, אז עזבי, לא צריך אותם, נסתדר לבד".
שזה חמור מאוד לכשעצמו, והדרך היחידה שיש להתמודד עם זה, היא להגדיר את זה כ"כלומניק אפס חסר תועלת", מה שאולי קצת יצמצם את התופעה אצל גברים שלא מעוניינים להיכלל בקטגוריה הזאת.
אלא שהדרך הזאת – הפתעה – היא לא פמיניסטית.
היא לא "נכונה".
הדרך הפמיניסטית הנכונה היא להוריד מהגבר כל אחריות שהיא. לא להלחיץ אותו חלילה. ובכלל, לא להעיק עליו ולא לדרוש ממנו.
והכי חשוב – בשום פנים ואופן לא ליצור כל קורלציה שהיא בינו, לבין כל נגזרת של "פרנסה".

הזהו חזונן של הנשים של פעם?
הבה ונבדוק את זה.

נחזור להפגנה המיתולוגית שלנו. אותה הפגנת פועלות שנקבעה כיום האישה, לא פחות.
ובכן, מה עושה את זה "נשי" כל כך? – והתשובה היא כמובן שאותן נשים קשות יום, משסיימו את יום עבודתן המפרך, חזרו לביתן הדל ושם חיכו להם ילדים שרוצים לאכול, ערימות כביסה, כלים וחשבונות שכתוב עליהם "התראה אחרונה לפני ניתוק" – וזה עוד ביום טוב.

ביום פחות טוב היו לה בנוסף גם ילד חולה וגג דולף. חרא חיים היו לה.  לא פלא שהיא יצאה להפגנות עם שותפותיה לגורל וצעקה מעומק ליבה המסכן שהיא לא יכולה יותר בתנאים הללו.
עכשיו נתאר לעצמנו שהנה יוצא הבוס ממשרדו לראות על מה המהומה.
– זה אי אפשר כבר ככה, זה כבר לא אנושי – אומרות לו הנשים בייאוש ובצדק רב.
– צודקות – אומר הבוס – אתן לא צריכות לעבוד כאן. זה קשה מאוד והתנאים על הפנים.
– מה לא לעבוד?!  איך לא לעבוד?! – נשמעות קריאות מכל עבר – יש לי ילדים בבית!
– ולילדים האלה – מתעניין הבוס – אין אבא שידאג להם?

הגיוני להניח שהנשים הבטיחו לבוס נאמנה שלילדים האלה יש אבא שלמרבה הצער חי וקיים, ולמרבה העוד יותר צער הוא חתיכת כלומניק, אפס חסר תועלת שאינו מסוגל (או אינו רוצה) לפרנס את ילדיו. שזה מאוד הגיוני. כלומר – אין הסבר אחר. איזה הסבר אחר יכול להיות? שהיא במצב הזה "מבחירה"? כי היא רוצה להיות "עצמאית"?

המשיכו הנשים לשטח את תחינתן בפני הבוס שיתן להם לפחות מעט תוספת למשכורתן הזעומה.
– למה לי? – שאל הבוס.
– הילדים! – הזכירו לו הנשים.
– לא אני עשיתי לך אותם – ציין הבוס בחוסר טאקט.
– אבל אנחנו עובדות בשבילך. זה לא צודק – אמרו הנשים – אנחנו עובדות כאן קשה מאוד, לא ביקשנו צדקה, ביקשנו מה שמגיע לנו, שכר הולם תמורת העבודה הקשה כדי להאכיל את ילדינו. לא יותר מזה.
– העולם הוא לא מקום צודק – אמר הבוס – זה השכר. כרגע אין לי סיבה להעלות אותו. תמיד יהיו נשים נואשות שיעבדו אפילו תמורת פחות מזה. בה בעת הן גם מגדלות בתת תנאים את הדור הבא שיבוא לעבוד כאן. אני מבחינתי מסודר.

אל מול אטימותו ורוע ליבו, לא נותר להן מה לומר.
יכול להיות שהן חשבו בליבן שהבוס הזה ממש חצוף שהוא דוחף את אפו לעניינים אישיים, כי האבא של הילדים בכלל לא קשור לעניין?? ושבכלל הן עצמאיות מבחירה ולא רוצות להיות תלויות בגבר??
אני בספק קל.

או אולי, יכול להיות שהן חשבו שכל הרעיון הוא זכותה של האישה להתפרנס וזה לא בסדר שזה שמנצלים אותה בגלל שהיא נואשת, ואת זה צריך לשנות. כי זה לא צודק ?? – וזה באמת לא צודק.
ובאמת צריך לשנות את זה.

והדרך היחידה לשנות את זה, היא להשתדל מראש לא להיות נואשת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"כל יום פוסט" – מעתה אמור – "בלי נדר".

עוד לא יבש הדיו המטפורי שבו נכתב הפוסט הקודם (שנחתם בהחלטה החגיגית "כל יום פוסט" ) וכבר החל המחשב לחרחר, להשתנק ולהכחיל קלות , כאומר – בואי נבדוק מי מחליט כאן, כן? אני מבחינתי לא מרגיש כל כך טוב…

נו, אז התקלקל. מתקנים ו/או קונים חדש.
כמו שאומרים – שאלה יהיו הצרות של כולנו.

אבל זה מרגיז.
לא, זה ממש מרגיז.
לא, כי כבר כשהחלטתי וזה. מה זה אמור להביע? כאילו מה? תמיד זה ככה. סססאמק. וכבר נסללת לה הדרך היפה להסקת מסקנות גורפת על החיים בפרט ועל התנכלותם אליי באופן אישי, פלוס מבט פנורמי מקופח על העבר והעתיד והבנה שעכשיו הוא בדיוק הזמן.
כן, עכשיו הוא בדיוק הזמן לאוורר קמעא את אוצר הפתגמים היהודי הישן והמרושע, הניצב לו מצחקק ותקוע על יד הדלת.

וכל כמה שהחבאנו אותו היטב ותלינו עליו מעילים בניסיון כנה לחנוק אותו, הוא עדיין עומד לו ,כפוף אך איתן, מחכה לנו בפינה, מסרב בעקשנות למות ומגחך בפה חסר שיניים.
בעקביות ראויה לציון הוא לועג לניסיונותינו הכושלים להיות מוארים ולקבל בשלווה תקלות טכניות קלות, כאילו הוא כבר "מכיר אותנו", הוא "כבר יודע".

איזה מכיר אותנו ואיזה נעליים.
מי ישמע, מה לנו ולו?
אפשר לחשוב שאכלנו קרעפלך מאותו מסטינג בשטעטל. (קרעפלך?! – הוא כבר נזעק – איזה קרעפלך? למי היה קרעפלך? מעשיה חדשה – קרעפלך! אפילו בחלום לא העזנו לאכול קרעפלך!קדחת אכלנו. א קרענק. צרות ומחלות ופורענויות בקערה קטנה).

הוא אפילו כבר לא אורב לנו כמו פעם, למה לו?  – הרבה יותר נחמד לו ככה. ברגוע. להסתכל ולחכות ולהסתלבט עלינו.
מה נחמד? – היסטרי.
כל פעם אנחנו באים אליו עם "הוכחות" –  בבקשה! אתה טועה! הכל טוב! מחשבה יוצרת מציאות! העולם השתנה והתפתח! כבר לא צריך ללכת לבאר לשאוב מים ונאצים יש רק ביוטיוב! מה רע לך? מה רע לך, יא חתיכת דפוק סנילי? למה תמיד הציניות הזאת? הפסימיות הזאת? למה?? למה תמיד הביטחון החולני הזה שהכל יתקלקל???

עד שבאמת מתקלקל.

– יאללה, צא – אנחנו מאשרים לו – אתה בטח מאוד מרוצה. תהנה. בוא תגיד שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק, או משהו.
– לא רוצה – הוא אומר בלחש.
– אה, עכשיו אתה לא רוצה? מה קרה?
– אני מבחינתי – הוא מחרחר, משתנק ומכחיל קלות – לא מרגיש כל כך טוב…..(צחוק פרוע ומרושע) אולי גם אותי יקחו לתיקון?  אולי זה וירוס?
– גיחי גיחי. מצחיק מאוד. מפגר.

הנה כי כן, לפעמים, ישנם זמנים שבהם באמת ברור שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק.
כלומר – האדם תמיד מתכנן ואלוהים תמיד צוחק.  ולפעמים זה אפילו ברור.
השאלה היא האם להתחכם לנתון הזה, לצפות תמיד לאכזבה ולהיות אדם משועשע עם טאץ' מריר ואלגנטי, שמופתע כשקורה משהו טוב?
או להתחכם לנתון הזה, לצפות תמיד לטוב ולהיות אדם שמסתובב בעולם כאילו תקוע לו מטאטא בתחת?
האפשרות השלישית – לא להתחכם לזה, לא להתייחס לזה, להיות בן אדם שפוי שיש לו מה לעשות בחיים במקום להתפלפל על שטויות – אינה רלוונטית לעניינו, מאחר והיא אופציה רק למי שלא נולד יהודי.

לנו כיהודים, יש את מורשת הדורות הקדמונים של חכמינו העממיים, זכרם לברכה, שהורישו לנו גישה מקוצרת ונוחה למשתמש:
אלעס איז דרעק, נאָר די תורה הקדושה = הכל חרא חוץ מתורתנו הקדושה.

רוצה לומר –  כשלמה המלך בשעתו – עזוב אותך, הכל חרטא, אסור להתייאש ורק לשמוח יש, ומי שנולד הרוויח 🙂

מחר – בלי נדר – במסגרת המבצע "כל יום פוסט בלי נדר" – פוסט. בלי נדר.

אם אתם רוצים לדעת למה ריטלין זה טוב, תסתכלו על המתנגדים שלו

לא מזמן הוסכם עקרונית  שרופא המשפחה יוכל לרשום ריטלין לכל אדם בוגר  שרצונו בכך,"גם בלי צורך רפואי ממשי". 
וואלה.  
"לכל אדם – מסביר פרופ' אבינועם רכס, יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית – יש את הזכות למצות את עצמו באופן מירבי בתנאי שהוא אינו פוגע באחרים ואינו מסכן את עצמו".
הריטלין – קבעו בלשכה הזאת משום מה – בטוח לשימוש.
יופי.
נחמד.
מי שרוצה יקח, מי שלא רוצה – מן הסתם לא יקח. 

והנה, כבר מתגלע וויכוח. סוערות הרוחות. העיירה בוערת.
געוואלד, יהודים טובים.
גזירה נגזרה עלינו.
מה למצות עכשיו? מה פתאום?  מה יהא עלינו שכל אחד ילך עכשיו וימצה את עצמו לפתע פתאום?
הרי "ידוע" (למי, בעצם?) שזה "סם".
ידוע, נו.
בהחלט יש מצב שמה שידוע לקהל הרחב לא ידוע לכל נוירולוג תועה, או לאיזה פרופסור תמים.
  
נו, וידוע שלסם מתמכרים. ועכשיו זה גם יהיה סם זול וזמין ומה יהא בסופנו? – בסוף נלך לקופת חולים וכל הנרקומנים יסתובבו שם עם ספל חד פעמי של ארומה ויקוששו 13 שקל מחולים תמימים, כדי לסדר לעצמם מנה!!

ואגב – הצורה שבה התנהל הויכוח הזה, היא לכשעצמה ההוכחה החותכת שהריטלין נחוץ ביותר, ודווקא למי שמשוכנע שלו ו/או לך, אין "צורך רפואי ממשי".
מפני שהריטלין בתור התחלה גורם לאדם לא לקפוץ כמו אידיוט.
בעצם, גם בתור המשך.
(בעצם זו כבר לכשעצמה סיבה מספיק טובה כדי להכניס אותו למי השתיה באגן הים התיכון כולו).

כמו כן הריטלין גורם לאדם לחשוב מעט לפני שהוא מתבטא.
להפוך בדברים כה וכה.
להרהר.
לשאול את עצמו – האם אני מבין משהו בנושא או שאני מחרה מחזיק אחר שכניי המכובדים ביציע של בית"ר ירושלים?
כי הנה, על פניו – איצטדיון שלם מצהיר בביטחון מלא ש"גרשון מת".
 מאידך – הנה גרשון עצמו חי וקיים.
הוא ולא שרף.
אכן תעלומה. 

למי להאמין? לזה שעולה או לזה שיורד? לאנשים שאתה מכיר שלוקחים ריטלין ומרוצים ממנו?
או ל"מחקר" באתר שמתנדב להגן על זכויותיך ולהראות לך את "הדרך אל האושר", באדיבות ר. האבארד פלוס הרצאת מבוא חינם בכנסיה הסיינטולוגית?
או אולי למטפלים הוליסטיים בצמחי מרפא, קליפות בננה, תדרים מהחלל החיצון ומים מזוקקים?
ואולי לפסיכולוגים שמציעים לך טיפול מעמיק ביותר, שסופו לא יגיע לעולם, ועיקרו שכלול המיומנות היחידה בעולם ש*אין* לך שום בעיה איתה = טחינת מים בלי תועלת?  
אולי לקואוצ'ר נמרץ שיגיד לך מה לעשות ואתה כמובן לא תעשה כלום ואז הוא יפתיע אותך בתובנה – אבל זה מה שאתה רוצה לעשות! יש נתק בין מה שאתה "רוצה" לבין מה שאתה "עושה"!
ואז אתה תגיד לו – באמא'שך?

ולא רק הם.
הנה כי כן, העולם מלא אנשים טובים ומודאגים שמא תפתור את בעיותיך בדרך קלה ופשוטה.
ונשאלת השאלה – למה?
מה כל כך אכפת להם פתאום?
איך זה נהיו כולם חסידי אומות העולם שמגנים בגופם על האדם הקטן והמבולבל שחושב שאולי ריטלין יעזור לו לעשות לעצמו קצת סדר בחיים?
מעניין.

הבה ונבדוק זאת יחדיו.
נשאל את עצמנו – מה בעצם עושה הריטלין?
נענה לעצמנו – בשורה התחתונה, הריטלין זורק שנים של תיסכול לפח הזבל.

מאוד יתכן שכל האנשים שמתנגדים לזה, פשוט מסתכלים קדימה, אל ההשלכות העתידיות שיכולות להיות לצעד הפזיז של השלכת התיסכול לפח הזבל, כדי שלא נתחרט על כך כשהתיסכול הישן והטוב יעשה קאמבק בתור פריט ווינטג' אופנתי ויקר ערך.
זו כמובן אפשרות.
אפשרות נוספת היא שהם פשוט מתפרנסים ממנו (לא יכול להיות!)

אפשרות לא פחות נוספת היא, שהתיסכול מניע את גלגלי הכלכלה של העולם המערבי כולו.  
הוא זה שמעצב את התרבות ואת היחסים הבין אישיים, ואיכשהו – זה גם נראה ככה.

מחר, על גבי מסך זה – במסגרת המבצע "כל יום פוסט" – פוסט.