ימין ושמאל רק חול וחול

איך שתכננתי לכתוב על המפחידנים המקצועיים החביבים עליי, פתאום (באורח פלא) הפסיקו כולם להעלות פוסטים חדשים.
טוב, לא כולם. רובם.
בראשם הרי עומד המשיח שהוא הבן אדם הכי עיקבי באינטרנט לדורותיו, אבל אצלו האפקט הפוך – ביום שהוא יפסיק לעדכן, אני באמת אתחיל לפחד.

בכל מקרה, שמחתי לגלות שעדיין לא איבדתי את מגע הזהב שלי – ברגע שאני שמה עין על משהו, הוא מרים ידיים, אם להתבטא בעדינות. נכנע. מתפרק מנשקו באופן וולונטרי ורומז לי ברוחב לב "להמשיך בלעדיו".
אולי באמת אני צריכה לשקול לרתום את התכונה הזאת למשהו ממש גרוע, ולהשקיע בדברים שדעיכתם יכולה להביא תועלת לכלל. כמו,למשל, מיחזור בקבוקי פלסטיק.

אבל איפה היינו?

אה. כן. ובכן. המפחידנים שלי הפסיקו לעדכן, ויהיו כאלה שיפטירו מתחת לשפמם בשמץ ציניות – מי שעוקב אחרי בלוגים מחתרתיים של נטורי קרתא "שלא יתפלא", אבל גם בלי ציניות אין מה להתפלא, הרי היה פסח ואנשים שרואים את עצמם בכל דור ודור כאילו הם יצאו ממצריים, יש להם עניינים דחופים יותר מאשר להזכיר מה עוללה הציונות לעמנו המוכה.

אני אישית חושבת שהציונות עשתה בעיקר טוב לעמנו המוכה.
אישית גם לא ראיתי את עצמי כמי שיצאה ממצריים, אם כי יש לי רספקט לשם יתברך שהוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויחד עם זאת עוד לא סגורה לי הפינה של למה הוא הכניס אותנו לשם מלכתחילה. כאילו, מה הרעיון? עונש? על מה שוב? – וזה, אם תרצו, בעצם הופך את ההגדה של פסח לבלוג ההפחדה הרישמי הראשון.

יש בו את כל המאפיינים הדרושים – הוראות מפורטות "מה צריך לעשות", הנחייה ברורה ל"כמה מסוכן זה יהיה אם לא תעשו" ואמת אבסולוטית אחת שהדבר היחידי שמפריע לה מלזרוח הוא "זכות הבחירה".
כלומר – אם בחוקותיי תלכו.
"אם" – משמע – אפשר גם שלא. איש אינו יכול להחליט עבורך. זוהי בחירה אישית.
ואיכשהו, גם הדמוקרטים הגדולים ביותר (ובעצם, במיוחד הם) מסכימים שהבחירה האישית היא זו שהורסת להם את התוכניות לעולם טוב יותר שבו יש בחירה אישית…..
כי זהו, שאתם (חבורת אידיוטים שכמוכם)  בוחרים לא נכון! ובגללכם נהרס הכל. וכולם סובלים. והכל מתקלקל ומתעכב.
רגע, מה פירוש "כולם סובלים"? – גם אלה שבחרו "נכון"? – אז מה הרעיון כאן?

וזהו כל היופי של כל רעיון אידיאולוגי באשר הוא – אידיאולוגיה היא משאב בלתי מתכלה שאין מה לעשות איתו. זהו משאב חסר תועלת  שלא יעזור כלום, הוא אף פעם לא נגמר. כי כולם צריכים לחשוב כמוך, ועד שזה לא יקרה כולם יסבלו.
(ואולי בעצם מיחזור הוא לא רעיון כל כך גרוע?)

מה שהכי יפה באידאולוגיות מתקנות עולם זה שבעל האידאולוגיה הוא תמיד אדם שאוהב. את העולם. את האנשים בעולם הוא שונא. כי הם מקלקלים לו. הם מפריעים לו. הם לא מבינים מה הם עושים. הם לא יודעים מה נכון. הם טיפשים. בגללם הכל.

הויכוח המהותי בישראל הוא בין ימין לשמאל. הוא מושתת כמובן על "אהבה". ימין קיצוני אוהב (תיאורטית) את עם ישראל ומצפה ממנו לא לשכוח את אשר עשה לו עמלק, ושמאל קיצוני  – תיאורטית – אותו דבר בדיוק. זהה לחלוטין.
נקודת המחלוקת היחידה היא ההתייחסות ל"עמלק". וגם היא מטושטשת. יש הסכמה גורפת שעמלק היה מניאק, השאלה היא "במה אנחנו יותר טובים ממנו", אם בכלל.
הימין גורס שכל עוד אנחנו נושמים אנחנו טובים ממנו, ככתוב – "ונשמרתם לנפשותיכם", והשמאל גורס ש"לגר אשר בשעריך תתננה".
בשורה התחתונה, כל ויכוח שכזה, בכל קרן רחוב, אספת בחירות, עיתון או פאנל טלוויזיוני – אם תצפה אל מרכז המטרה, תעצום עין בלתי מכוונת ותעביר לפונקציה של black & white – הרי לך שני יהודים טוחנים מים בכיכר השוק של העיירה, מתפלפלים ומנפנפים בידיהם, דנים בקוצו של יוד ובבן בנו של קל וחומר, כל אחד משוכנע שהשני טיפש ונאיבי, והעובדה ששניהם חילונים מושבעים,  רק מוכיחה שדם זה לא מים.
גם בתמונה הזאת ברקע הלהבות כבר לוחכות את שערי העיר, וגם כאן – זה לא מה שיפריע להם להתווכח.

אבל וויכוחים של חילונים הם משעממים וצפויים והטיעונים שלהם לא מחזיקים מים. לכן עדיף ללכת למקור, לנטורי קרתא, כי כבר אמרו חכמינו "כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו".
אני כמובן לא מסכימה עם אף טיעון שלהם (כמעט), אבל האג'נדה המטורפת שלהם פשוט יפיפיה.
ויש להם גם יתרון נדיר, משמעותי מאוד, שלא יסולא בפז – הם לא פוליטיים.

יש עתיד

התחביב היהודי האולטימטיבי הוא לפחוד מפני העתיד.
יש בזה היגיון.
הרי מה אמור לעשות תחביב? – בשורה התחתונה הוא אמור להעניק חשיבות רבה וערך גבוה למשהו שאנשים נורמליים זורקים לפח.
כמו כן העיסוק בתחביב אמור לתפקד בתור איזור זמן נחשק, שמעלתו הגדולה היא שבו הזמן עובר מהר יותר משהוא עובר בדרך כלל. העיסוק בו גורם הנאה לכשעצמו והנאה כפולה ומכופלת כשמסתכל בעל התחביב בשעון ומגלה לשמחתו המרובה שזה עתה שרף 4 שעות בלי להרגיש, כשלמעשה היה משוכנע שעברו 5 דקות בלבד, וזו נראית לו עסקה ממש מוצלחת.
אין מנוס, אם כן, מהמסקנה שטכנית, איך שלא מסתכלים על זה, תחביב טוב הוא כזה שמקצר את חייך בלי שתרגיש.

אנחנו היהודים, ידועים כעם פיקח ויודע ח"ן מנעוריו, שמזדרז להגיע לשורה התחתונה ורצוי בלי דמי תיווך. לפיכך, אין לנו צורך בתרבות תחביבים פרימיטיבית כמו האירופאים עובדי האלילים למשל, המשליכים יהבם על "בולים" וסומכים על פיסות נייר משוננות שיזרזו את קיצם, או שהם מקפידים לקיים לעצמם את אותה "שעה שמחה" מגונה, שבמהלכה הם שותים בירה זולה בכוסות של קוקסינלים על רגל, משיקים אותן לחיים ושמחים להם, ועל הדרך גם עוברת לה השעה בלי שירגישו.

על פניו קל להתפעל מהסידור הזה ואף לתהות דומם מדוע לא נהוג אף אצלנו מוסד נאה זה, ולמה אצלנו שותים תמיד בירה זולה מהבקבוק דווקא, ולמה לא שמחים וחושדים תמיד בכשרים, ולראיה – אף מקפידים לנגב את פתח הבקבוק היטב בשולי השרוול,  חזור ונגב, כאילו שימש הבקבוק הזה אך הבוקר לבדיקת שתן בקופת חולים, כשידוע לכל שמיכל הבדיקה הוא חד פעמי.
אבל! – אין מה להתפעל פה! – מי שיעמיק להסתכל יבחין עד מהרה כי כל ה"תחביבים" המשונים הללו, נשענים על גורם חיצוני. וגורם חיצוני – יודע עמנו למוד הסבל – הוא משהו שרק טיפש נשען עליו. או גוי.

מה אם (למשל) מחר מחרתיים יחליט העוילם גוילם שמכתב אינו צריך דווקא בול? מה יעשו "הבולאים" אז? מי יכלה את זמנם לריק? הא? ואולי הם ישבו ויהפכו שוב ושוב בבוליהם הישנים? מה זה שווה? כל גדולת התחביב היא בחידושים הקטנים והמפתיעים שיוצק האדם לתוך תחביבו, באווירת ההרפתקאה הקלה, בניואנסים, במימושו של החולף בתוך הקבוע.
ואמנם זה נשמע מופרך מיסודו – מי זה שמע על מכתב בלי בול? עוד מעט יגידו שאנשים יתכתבו בלי נייר בכלל, דרך מכשיר שמקלידים עליו. חה.

ועל אותו משקל בהחלט יש מצב שגם הבירה תיבש בברזים. אל תגידו לא ידענו. לכן מקדים האדם החכם רפואה למכה וטוב אם יאמץ לעצמו תחביב שאין שום סכנה שיתייבש אי פעם והוא – מחשבותיו הקודרות.

תגידו מה שתגידו, מחשבות פסימיות והשערות פרנואידיות הן הן ידידותיו האמיתיות של האדם. כי במה נמדד ידיד אמת? – בשעת צרה. ומי נשאר תמיד בעת צרה? – רק הן. הן אינן זונחות אותו לעולם. נעוריו בורחים, כספו נמס, חבריו מתפגרים ולא נותר לו דבר להשתעשע בו מלבד אפוקליפסה דימיונית קטנה, המלווה אותו בנאמנות אצילית, בניגוד לבני משפחתו הבוגדניים, המפטירים כלפיו איזה "יהיה בסדר" כזית, וממהרים לענייניהם השטותיים.

וזו הסיבה שהפחד מפני העתיד הוא תחביב גאוני, וכמו כל דבר גאוני –  כל כולו על טהרת היידישקייט. אין פלא שכל העולם מתקנא בנו ומנסה להמציא מיני "נבואות זעם" ילדותיות שעניינן "כדור הארץ", והבטחות סרק שהכדור הזה יהרס אם רק נשליך עליו מספיק שקיות ניילון, ומשום מה זה תמיד "לא מספיק" ולכן הוא לא נהרס היום, אבל ב"וודאות" יהרס מחר. שמענו וראינו. יש גבול גם לכמה שקיות שבן אדם יכול לזרוק. או שמנסים להציע לנו איזו הפחדה עתידית לאוסף כגון "קרינה". נו באמת. עושים צחוק מאנשים. למה שפשוט לא יכסו את הפנים בכפות הידיים ויגידו לנו "בו"?

בפוסט הבא אדבר על המפחידנים החביבים עליי, ביניהם יש אומנים ממש, שיצירותיהם הם פריט נדיר לאוסף שראוי שיעבור מדור לדור.