"כל יום פוסט" – מעתה אמור – "בלי נדר".

עוד לא יבש הדיו המטפורי שבו נכתב הפוסט הקודם (שנחתם בהחלטה החגיגית "כל יום פוסט" ) וכבר החל המחשב לחרחר, להשתנק ולהכחיל קלות , כאומר – בואי נבדוק מי מחליט כאן, כן? אני מבחינתי לא מרגיש כל כך טוב…

נו, אז התקלקל. מתקנים ו/או קונים חדש.
כמו שאומרים – שאלה יהיו הצרות של כולנו.

אבל זה מרגיז.
לא, זה ממש מרגיז.
לא, כי כבר כשהחלטתי וזה. מה זה אמור להביע? כאילו מה? תמיד זה ככה. סססאמק. וכבר נסללת לה הדרך היפה להסקת מסקנות גורפת על החיים בפרט ועל התנכלותם אליי באופן אישי, פלוס מבט פנורמי מקופח על העבר והעתיד והבנה שעכשיו הוא בדיוק הזמן.
כן, עכשיו הוא בדיוק הזמן לאוורר קמעא את אוצר הפתגמים היהודי הישן והמרושע, הניצב לו מצחקק ותקוע על יד הדלת.

וכל כמה שהחבאנו אותו היטב ותלינו עליו מעילים בניסיון כנה לחנוק אותו, הוא עדיין עומד לו ,כפוף אך איתן, מחכה לנו בפינה, מסרב בעקשנות למות ומגחך בפה חסר שיניים.
בעקביות ראויה לציון הוא לועג לניסיונותינו הכושלים להיות מוארים ולקבל בשלווה תקלות טכניות קלות, כאילו הוא כבר "מכיר אותנו", הוא "כבר יודע".

איזה מכיר אותנו ואיזה נעליים.
מי ישמע, מה לנו ולו?
אפשר לחשוב שאכלנו קרעפלך מאותו מסטינג בשטעטל. (קרעפלך?! – הוא כבר נזעק – איזה קרעפלך? למי היה קרעפלך? מעשיה חדשה – קרעפלך! אפילו בחלום לא העזנו לאכול קרעפלך!קדחת אכלנו. א קרענק. צרות ומחלות ופורענויות בקערה קטנה).

הוא אפילו כבר לא אורב לנו כמו פעם, למה לו?  – הרבה יותר נחמד לו ככה. ברגוע. להסתכל ולחכות ולהסתלבט עלינו.
מה נחמד? – היסטרי.
כל פעם אנחנו באים אליו עם "הוכחות" –  בבקשה! אתה טועה! הכל טוב! מחשבה יוצרת מציאות! העולם השתנה והתפתח! כבר לא צריך ללכת לבאר לשאוב מים ונאצים יש רק ביוטיוב! מה רע לך? מה רע לך, יא חתיכת דפוק סנילי? למה תמיד הציניות הזאת? הפסימיות הזאת? למה?? למה תמיד הביטחון החולני הזה שהכל יתקלקל???

עד שבאמת מתקלקל.

– יאללה, צא – אנחנו מאשרים לו – אתה בטח מאוד מרוצה. תהנה. בוא תגיד שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק, או משהו.
– לא רוצה – הוא אומר בלחש.
– אה, עכשיו אתה לא רוצה? מה קרה?
– אני מבחינתי – הוא מחרחר, משתנק ומכחיל קלות – לא מרגיש כל כך טוב…..(צחוק פרוע ומרושע) אולי גם אותי יקחו לתיקון?  אולי זה וירוס?
– גיחי גיחי. מצחיק מאוד. מפגר.

הנה כי כן, לפעמים, ישנם זמנים שבהם באמת ברור שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק.
כלומר – האדם תמיד מתכנן ואלוהים תמיד צוחק.  ולפעמים זה אפילו ברור.
השאלה היא האם להתחכם לנתון הזה, לצפות תמיד לאכזבה ולהיות אדם משועשע עם טאץ' מריר ואלגנטי, שמופתע כשקורה משהו טוב?
או להתחכם לנתון הזה, לצפות תמיד לטוב ולהיות אדם שמסתובב בעולם כאילו תקוע לו מטאטא בתחת?
האפשרות השלישית – לא להתחכם לזה, לא להתייחס לזה, להיות בן אדם שפוי שיש לו מה לעשות בחיים במקום להתפלפל על שטויות – אינה רלוונטית לעניינו, מאחר והיא אופציה רק למי שלא נולד יהודי.

לנו כיהודים, יש את מורשת הדורות הקדמונים של חכמינו העממיים, זכרם לברכה, שהורישו לנו גישה מקוצרת ונוחה למשתמש:
אלעס איז דרעק, נאָר די תורה הקדושה = הכל חרא חוץ מתורתנו הקדושה.

רוצה לומר –  כשלמה המלך בשעתו – עזוב אותך, הכל חרטא, אסור להתייאש ורק לשמוח יש, ומי שנולד הרוויח 🙂

מחר – בלי נדר – במסגרת המבצע "כל יום פוסט בלי נדר" – פוסט. בלי נדר.

אם אתם רוצים לדעת למה ריטלין זה טוב, תסתכלו על המתנגדים שלו

לא מזמן הוסכם עקרונית  שרופא המשפחה יוכל לרשום ריטלין לכל אדם בוגר  שרצונו בכך,"גם בלי צורך רפואי ממשי". 
וואלה.  
"לכל אדם – מסביר פרופ' אבינועם רכס, יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית – יש את הזכות למצות את עצמו באופן מירבי בתנאי שהוא אינו פוגע באחרים ואינו מסכן את עצמו".
הריטלין – קבעו בלשכה הזאת משום מה – בטוח לשימוש.
יופי.
נחמד.
מי שרוצה יקח, מי שלא רוצה – מן הסתם לא יקח. 

והנה, כבר מתגלע וויכוח. סוערות הרוחות. העיירה בוערת.
געוואלד, יהודים טובים.
גזירה נגזרה עלינו.
מה למצות עכשיו? מה פתאום?  מה יהא עלינו שכל אחד ילך עכשיו וימצה את עצמו לפתע פתאום?
הרי "ידוע" (למי, בעצם?) שזה "סם".
ידוע, נו.
בהחלט יש מצב שמה שידוע לקהל הרחב לא ידוע לכל נוירולוג תועה, או לאיזה פרופסור תמים.
  
נו, וידוע שלסם מתמכרים. ועכשיו זה גם יהיה סם זול וזמין ומה יהא בסופנו? – בסוף נלך לקופת חולים וכל הנרקומנים יסתובבו שם עם ספל חד פעמי של ארומה ויקוששו 13 שקל מחולים תמימים, כדי לסדר לעצמם מנה!!

ואגב – הצורה שבה התנהל הויכוח הזה, היא לכשעצמה ההוכחה החותכת שהריטלין נחוץ ביותר, ודווקא למי שמשוכנע שלו ו/או לך, אין "צורך רפואי ממשי".
מפני שהריטלין בתור התחלה גורם לאדם לא לקפוץ כמו אידיוט.
בעצם, גם בתור המשך.
(בעצם זו כבר לכשעצמה סיבה מספיק טובה כדי להכניס אותו למי השתיה באגן הים התיכון כולו).

כמו כן הריטלין גורם לאדם לחשוב מעט לפני שהוא מתבטא.
להפוך בדברים כה וכה.
להרהר.
לשאול את עצמו – האם אני מבין משהו בנושא או שאני מחרה מחזיק אחר שכניי המכובדים ביציע של בית"ר ירושלים?
כי הנה, על פניו – איצטדיון שלם מצהיר בביטחון מלא ש"גרשון מת".
 מאידך – הנה גרשון עצמו חי וקיים.
הוא ולא שרף.
אכן תעלומה. 

למי להאמין? לזה שעולה או לזה שיורד? לאנשים שאתה מכיר שלוקחים ריטלין ומרוצים ממנו?
או ל"מחקר" באתר שמתנדב להגן על זכויותיך ולהראות לך את "הדרך אל האושר", באדיבות ר. האבארד פלוס הרצאת מבוא חינם בכנסיה הסיינטולוגית?
או אולי למטפלים הוליסטיים בצמחי מרפא, קליפות בננה, תדרים מהחלל החיצון ומים מזוקקים?
ואולי לפסיכולוגים שמציעים לך טיפול מעמיק ביותר, שסופו לא יגיע לעולם, ועיקרו שכלול המיומנות היחידה בעולם ש*אין* לך שום בעיה איתה = טחינת מים בלי תועלת?  
אולי לקואוצ'ר נמרץ שיגיד לך מה לעשות ואתה כמובן לא תעשה כלום ואז הוא יפתיע אותך בתובנה – אבל זה מה שאתה רוצה לעשות! יש נתק בין מה שאתה "רוצה" לבין מה שאתה "עושה"!
ואז אתה תגיד לו – באמא'שך?

ולא רק הם.
הנה כי כן, העולם מלא אנשים טובים ומודאגים שמא תפתור את בעיותיך בדרך קלה ופשוטה.
ונשאלת השאלה – למה?
מה כל כך אכפת להם פתאום?
איך זה נהיו כולם חסידי אומות העולם שמגנים בגופם על האדם הקטן והמבולבל שחושב שאולי ריטלין יעזור לו לעשות לעצמו קצת סדר בחיים?
מעניין.

הבה ונבדוק זאת יחדיו.
נשאל את עצמנו – מה בעצם עושה הריטלין?
נענה לעצמנו – בשורה התחתונה, הריטלין זורק שנים של תיסכול לפח הזבל.

מאוד יתכן שכל האנשים שמתנגדים לזה, פשוט מסתכלים קדימה, אל ההשלכות העתידיות שיכולות להיות לצעד הפזיז של השלכת התיסכול לפח הזבל, כדי שלא נתחרט על כך כשהתיסכול הישן והטוב יעשה קאמבק בתור פריט ווינטג' אופנתי ויקר ערך.
זו כמובן אפשרות.
אפשרות נוספת היא שהם פשוט מתפרנסים ממנו (לא יכול להיות!)

אפשרות לא פחות נוספת היא, שהתיסכול מניע את גלגלי הכלכלה של העולם המערבי כולו.  
הוא זה שמעצב את התרבות ואת היחסים הבין אישיים, ואיכשהו – זה גם נראה ככה.

מחר, על גבי מסך זה – במסגרת המבצע "כל יום פוסט" – פוסט.

תם הקורס, איזה תירוץ אני אמצא עכשיו?

אך הסתיים הקורס  של אילנה המתוקה, לפני שבוע בלבד, בו למדנו לספח תגיות לרשומה, לעשות קישורים תכלכלים לנושאים רלוונטיים ברשת וללחוץ על הוסף תמונה, כל אימת שברצוננו להוסיף תמונה, וכבר נאלץ האדם לעמוד ולשאול את עצמו : הכיצד זה לא הסתכלתי באותיות הקטנות?

אני (נשבעת) הייתי בטוחה שמדובר ב"קורס לפתיחת בלוג".

פתיחת בלוג היא עניין פשוט. כמוה ככל החלטה אחרת "לפתוח" משהו. נגיד את הטלוויזיה.
זוהי משימה מוגדרת שיש לה התחלה וסוף, מעורבים בעניין שלושה כפתורים שיש ללחוץ עליהם ומקסימום, להעצמת החווייה, החירות בידך ללחוץ על כפתור נוסף, mute שמו, בעזרתו אתה גם עשית משהו בחיים כגון "פתיחת טלוויזיה", ואתה גם לא נאלץ לסבול מתוצאות הפתיחה הפזיזה הזאת.
זה משהו מכובד שיכול להופיע בקורות החיים שלך בתור שורה נאה:
"1968-2011 צפיתי בטלוויזיה, ניתן להמציא המלצות למעוניינים".

איש הרי לא יבוא ויגיד לך – אה, לא צפית.
כי זה לא משנה.
זה כמו שיבוא למשל שר העבודה והרווחה עם קורות החיים שלו ואז יחפשו אותו בקטנות ויגידו בקטנוניות – אה, בתקופה שכיהנת לא היו לא עבודה ולא רווחה.
כי את מי זה מעניין מה קרה בפועל כשהוא כיהן? לבן אדם היה תפקיד. גם ל"צופה בטלוויזיה" היה תפקיד.
תפקיד זה תפקיד. כל אחד הוא בורג וכל בורג חיוני.
יש מי שיודע לשבת מול הטלוויזיה
ויש מי שיודע לשבת במשרד שעל דלתו כתוב "שר העבודה והרווחה".
זה מה הוא עשה בפועל.
וכבר יזרמו אליו הצעות מפתות, ניהוליות במובהק, למוסדות נוםפים שלא מדקדקים בנחיצותם של "עבודה" או "רווחה" או שטויות כאלה, כגון המוסד לביטוח לאומי.

גם "פתיחת בלוג" היא, ברמת העשיה, משהו שאפשר לנעוץ בו שיניים ולצלוח באמצעותו סצנריו שמעורב בו איזה דין וחשבון קוסמי על מהות החיים ומראיין ארוגנטי ומזלזל, התוהה:  סליחה, אבל מה עשית בחיים?
על זה אפשר לענות בשלווה תשובה שתגרום לו להישתל בכסאו המסתובב: פתחתי בלוג.
המראיין נאלם דום. אפשר לשמוע זבוב (קוסמי) במעופו. מיד אפשר להבחין שהמראיין הארוגנטי מבין שעשה טעות, ועכשיו עקב טעותו הוא עומד להפסיד אדם עם רזומה שכמוהו טרם חצה את סף משרדו.

כל זאת בהנחה (ההגיונית) שהיית בקורס לפתיחת בלוג. 
ועמדת בדרישות (ההגיוניות) לפתיחת בלוג.
כלומר – פתחת בלוג.

אבל (וכאן זה מתחיל להיות מתוחכם) מה אם הקורס בהגדרתו לא היה קורס פתיחת בלוג כל עיקר?
מה אם פתאום להפתעתך המוחלטת אתה מגלה לפתע פתאום שהיית ב"קורס לניהול בלוג"?
מה ניהול עכשיו?
מה עניין שמיטה להר סיני?
כאילו, מה זה אומר? שעכשיו צריך "לנהל" את הבלוג ברמה של כתיבת פוסטים וכל זה?
מה הקשר?

וזה רק מלמד אותנו שצריך להקפיד ולבדוק את רמת המעורבות הנדרשת בכל חזון ש"נדמה לך" שישדרג את חייך.
גם שר העבודה והרווחה היה בטוח שיהיה לו ממש כיף לתקן את המצב.
הוא היה בטוח שכהונתו תעשה שינוי. הוא ידע שאנשים צריכים מישהו כמוהו שיבוא ויגיד ככה וככה. הוא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה.

וגם אני הייתי בטוחה שאני רוצה לכתוב על העולם המופלא של הפרעות הקשב.

טוב. האח הגדול הסתיים. אפשר לחזור לשיגרה.

יהיו וודאי נודניקים שיגידו – מה. יש עוד חודש וחצי. וזה.

כי כזהו האינטרנט. על כל אי דיוק מינורי, יקפצו עליך לכלותך.
לא יתעצלו ויביאו לך ציטוטים "שמוכיחים", מגובים ב"אסמכתאות" ועל הכל מרחפת הטענה הניצחת ש"מחקרים אחרונים מראים". כן כן. אבל הקדוש ברוך הוא מצילך מידם.
וגם מי סופר אותם בכלל.

העונה התחילה יפה, מתמודדים רפי שכל וחלושי עצבים שקל לשנוא, משימות מושקעות שמטריפות עליהם את דעתם, תקציב זעום שגורם להם לרעוב בתנאי מעבדה וספירת סיגריות (אמריקאיות) כמיטב המסורת של כלא רמלה.
 זה המשיך למריבות וחיכוכים, כצפוי, אבל הייתה ציפיה לבלתי צפוי.
אי אפשר להגיד שלא הייתה.
הייתי ציפיה שהפעם ידלגו על המובן מאליו.

וזה לא קרה.

הנה כי כן, בכל דור ודור ובכל עונה של האח הגדול,
מנסים לרתק אותנו בקרב עתיק היומין בין "טוב" ל"רע". <פיהוק>.
למה שזה יעניין אותנו?  מה זה משנה בכלל?
תפיסת ה"רוע" כמשהו שצריך להלחם בו, למגר אותו
ולזכור את אשר עשה לנו עמלק – היא תפיסה שמנציחה אותו.

 הזעזוע העמוק שחשים בני האדם כשמסתבר להם (להפתעתם המוחלטת) שמישהו מסוגל להיות יותר גרוע מהם, הוא אות וסימן לכך שלא התפתחו דיים.
זהו, בעיקרון, קהל היעד של תוכנית האח הגדול.

כדי לשמח את הצופים המבריקים, מביאים להם מידי עונה "דילמה".
הנה לפניכם שני מתמודדים….אחד מהם דרעק….
השני גם כן לא טלית שכולה תכלת
אבל על רקע הדרעק הראשון הוא זוהר באור יקרות.
כעת נראה לכם, צופים חביבים, משהו שנורא נורא ירגיז אתכם.
נראה לכם שהטוב לא תמיד מנצח !!!!!!!!!
הא?
איך זה?
מופתעים, נכון?

השעשוע המרכזי של הצפיה באח הגדול, הוא הפחד הצודק, הטובל בניקיון כפיו,לנוכח הסיכוי שמישהו דפוק ומגעיל (לא חשוב שמות) יצליח להערים על כולם ולקחת את הפרס.
אין סיפוק גדול יותר מלתהות "עד מתי רשעים יעלוזו?"
רוצה לומר – קטונתי. אני עלה נידף ברוח הריאליטי העזה.אינני מבין את החיים האלה.

אם חתיכת מפגרת כמו (לא חשוב שמות. דנה) עלולה לפלס את דרכה אל הגמר, אני מבחינתי מרים ידיים. די. אין לי מה לומר. חלאס. סוף העולם. טבע בים. והדגים שוחים על העצים.

כי זה הרי לא יתכן.
חייב לקרות משהו שיסכל את המזימה השטנית הזאת.
אם יש צדק יופע מיד.
כלומר – בהדחה הבאה.

כלומר – בגמר האח הגדול ישבו זה לצד זה אהובי הקהל ושנואי הקהל, מישהו יקח את הפרס.
אם זה היה מישהו שאהבנו כל העונה – למחרת נתפלא מה מצאנו בו ומאחר והוא אהוב הקהל, הוא יופיע תחת כל עץ רענן, כמו שרצינו, אלא שלא נבין למה בעצם רצינו. ושוב מחדש ניזכר  שהגיע הזמן למצוא לעצמנו חיים במקום לבהות בריאליטי זול.

אם יזכה בפרס מישהו ששנאנו – יהיו מספר נסיונות להכשיר את השרץ ולהוציא אותו בציבור בתור "הזוכה". נסיונות אלה לא יצלחו והוא יעלם לתהום הנשיה, ושמו ישאר לדראון עולם בתור שם גנרי ל"רמאות של ההפקה".

נו? ועל זה לבזבז עוד חודש וחצי?? נו באמת.
באמת באמת.
וכי אין לנו מה לעשות???
אז זהו, שאין.

האח הגדול

 

 

תוכנית האח הגדול היא ניסוי אנתרופולוגי מרתק, שבו קבוצת אנשים אקראית סגורה בתוך מתחם.

שאלת המחקר היא:

"מתי היצר האנושי יתגבר על המצלמות והם יתחילו להרוג האחד את השני?".

 כלומר – האם זה יקרה בתוך 100 הימים של התוכנית?

או שמא שוב ניאלץ להיות עדים לשיחות "יחסינו לאן" משמימות בחצר, באמצע הלילה?

  

 אותן שיחות עצמן נוכל לשמוע אם נצא אף אנחנו לחצר ונטה אוזן לחתולי השכונה – הזכר הבוגר והמתקרח בוכה ומתייפח יען כי הוא אינו בנוי לקשר מונוגמי.

 ושיהיה ברור שלא קל לו עם זה. מאוד היה רוצה למצוא את האחת בלה בלה בלה. הנקבה לעומתו, בייאוש מה, כבר מנסחת את קיצה לאחור ומשכנעת את עצמה שזה בסדר גמור להיות חד-הורית.

 דיאלוג רזה וחסר פואנטה.

סליחה, על מה בדיוק אנחנו אמורים לשלם 13.99 ש"ח כפוף לשינויים לפי ראות ההפקה?

 

 כדי לטשטש את העלילה הקלושה, שלא הולכת לשום מקום, מפתיעים אותנו (שוב) בקרטועים צנועים של שמיכה לאורו הרומנטי של האינפרא אדום. סבורים הם, שם בהפקה, שאפשר לזרוק לנו כזית "סקס" וכבר אנחנו מפתחים ציפיות ומסמסים בהמונינו. ועל זה נאמר – זיבי.    

נראה להם שנפקיר את השקל שלנו תמורת מופע מציצנות זול, חסר מעוף וגרוע מזה – מאולתר??? – לא! 

רוצים כסף? – שישקיעו.

שיביאו שלישיה פלוס הגמד. אולי יהיה על מה לדבר.       

      

 

מה רוצה הקהל 2

אם היית במקרה על כדור הארץ בסוף השבוע האחרון, יתכן שאף פתחת טלוויזיה כדי להתעדכן במצב השריפה שהשתוללה בצפון.
אם חד עין אתה, יכולת ממש לראות את הנוסחה, ואם פחות חד עין אתה אבל הסבת לרגע את עיניך מהמסך, לא יכולת להמנע מלשמוע את הקוד הגנטי של "התקשורת", נכון להיום.
היה זה מעין דיאלוג חינני בין שני קולות. הראשון ממלכתי ומודאג:
 

"האסון הכבד בכרמל, הרוגים. פצועים. מפונים. נזק רב לרכוש" הקול השני היה קול קליל ועליז העונה: הדרך לשיער בריא ומלא ברק".

אתה המום ומשתאה.
למה להכחיש? – באמת לאחרונה היה שיערך חולני משהו. על ברק אין בכלל מה לדבר.
ובכן – מהי הדרך לטפל בזה?
האם באופן אישי לרכוש את השמפו הזה? האם זה לא צעד אגואיסטי וקטנוני? האם זה הזמן ל"אישי"? דווקא עכשיו? האם ראוי בימים טרופים אלו? האם לא הגיע הזמן לאחריות לאומית לנוכח הצרה שפקדה את ארצנו? למה שלא נסתכל מעט פנימה, כל איש ואיש, נחליט לתקן את דרכינו ולדאוג גם ליתר בני עמנו מדובללי השיער ונשרוף את ביירות?

בטרם הספקת להתארגן על פח נפט – ואחרי עוד כמה רעיונות מצויינים להפקת לקחים עקב האסון הלאומי, כגון מסקרה במבצע, טלפון סלולרי משודרג, חטיפים שונים וביטוח לרכב – כבר חוזר המנחה המודאג לשידור ודורש בתוקף ובאופן אישי, וועדת חקירה.

בשלב הזה אתה מבין לאשורו את משמעותו של הביטוי השמיש "מולטי טאלנט".

ולמה? – כי עד כה חשבת – טלוויזיה. טלוויזיה זה עסק. עסק צריך להרוויח כסף. אסון זה אסון ומסקרה ב84.99 ש"ח  זה מסקרה ב84.99 ש"ח. אם האסון יכול לקדם באיזה מובן שהוא את המסקרה – לא סבלנו לשווא. המסקרה לעומתה יכולה גם היא לתרום לאסון, אם כי בדרך עקיפה, נגיד אם באמצע השידור היא תכנס למנחה לעין והוא ידמע וימצמץ וכולנו נשמח. 

האמת היא שאין פסול בקצת פעילות מסחרית, זה גם מכניס אותנו לפרופורציה. זה מרגיע. אנחנו יהודים. אם מישהו לא ינסה להרוויח עלינו כסף בזמן שאנחנו המומים ממותו של הזולת – עלול לתקוף אותנו חשש מה, שאולי אנחנו הזולת הזה. 
גם כשמתו מוטל לפניו, לא פטור האדם מדאגה לצרכי הנפש. כשהוא הולך למכולת לקנות בייגלה וצלחות חד פעמיות לשבעה של אביו, איש לא יגיד לו – שמעתי מה שקרה, זו טרגדיה. קח מה שאתה צריך בלי כסף.

אין שום טעם בכך. טרגדיות יש כמו זבל. גם האבא של הקופאית מת והיא לא לקחה בלי כסף. ולמה שתקח? למה, זו המכולת של אבא שלה? המנוח? –  לא ולא. היא רק בורג קטן במערכת. וזה ברור ומובן.  כך צריך לנהוג. אדם אינו מצפה שהעולם יעצור מלכת או שיפסידו עליו כסף.  ברוך השם, ידו משגת. אינו צריך למתנת בשר ודם. הוא מבין את הקונספט. די לו אם כדרך בני אדם ישתתפו בצערו, יצקצקו בלשונם ויבשרו לו בעדינות שיש אצלם חבילת נייר טואלט במבצע, למי שקונה צלחות חד פעמיות.
רוצה לומר – החיים ממשיכים וזו דרכם.
בשורה התחתונה יש בזה יותר נחמה מאשר כל ביטויי הרחמים שבעולם. מבין האדם שגם אם בתוכו הוא שבור ורצוץ, ונדמה לו שלעולם שוב לא יחוש את עצמו מאושר, הנה מבחוץ יודעים בוודאות שהכל יחזור לקדמותו ו רואים בו עדיין לקוח מן המניין. לקוח שאין להם שום ספק שיש לו פוטנציאל קיומי לסיים חבילת נייר טואלט של 24 גלילים ואף לשוב ולקנות אצלם.
משמע – החיים אכן ממשיכים.   

כך גם הטלוויזיה. הכל ברור ומובן. גלגל החיים מסתובב.
 לטלוויזיה יש זמן שידור למכור לפרסומות.
למכולת יש נייר טואלט למכור ללקוח.
 ללקוח יש מחד כסף לקנות ומאידך צורך בנייר טואלט ומעל הכל יש לו טלוויזיה.
בטלוויזיה הוא רואה מהדורת חדשות מיוחדת שנקטעת בחטף על ידי פרסומת לנייר טואלט ספציפי.
 ואמנם במכולת שהוא קונה בה אין את הסוג הספציפי הזה במבצע, הסוג הספציפי הוא יקר יותר מפני שנוספה לו עלות הפרסומות והאדם מתקמצן, אבל למה להתעסק בקטנות? ולמי זה אכפת?
כל אחד עושה את המוטל עליו.
המוכר עוסק במכירות. הלקוח עוסק בקניות. המנחה בטלוויזיה מקריא דברים שיוצרים מתח ועניין, לפי מיטב כשרונו.
לפי מיטב כשרונו הוא גם יוצר את הרושם שהוא "יודע דברים".
ועל כל פנים – הוא יודע יותר מאשר אנחנו יודעים.
 וזה נכון – הדברים מגיעים אליו קודם. הוא זה שמעביר אותם אלינו, הוא הקופאית.
זה תפקידו, להיות הגורם החוצץ ביננו ובין כספנו, כנהוג בכל חברה תרבותית.

גם הקופאית יודעת דברים. 
למעשה היא יודעת בדיוק אותם דברים כמו המנחה – היא יודעת שהבוס לא רואה בעין יפה אנשים שקונים רק מה שהם צריכים. קופאית מוכשרת יודעת שתפקידה בפועל הוא לדחוף עוד קצת.

קופאית מוכשרת יודעת לדבר בטון אינטימי וחברי, כדי שהלקוח יחוש את עצמו כמי שדואגים לו ולאינטרסים שלו. "אוי, אבל ההנחה היא רק למי שקונה מעל 100 שקל" – היא אומרת בצער. וכבר דילמה – מה נעשה? האם כדאי להפסיד את ההנחה הזאת? זה יהיה חבל מאוד. הקופאית אמרה "אוי". משמע שהיא יודעת  שיש כאן משהו שחבל להפסיד אותו. 
אתה נתקף במתח קל. יש כאן סיטואציה לא פשוטה.
על פניו – הנחה. כלומר – חיסכון.
מצד שני – ההנחה הזאת עולה לך כסף.
אתה מתלבט. אתה מבולבל. האבסורד זועק לשמיים. למולו גם ההנחה מהבהבת באור יקרות מפתה.
 מה תעשה?

"אני אגיד לך מה כדאי לך לעשות" – מפזרת הקופאית את הערפל. ואתה מקשיב קשב רב. לפעמים אתה מקבל את המלצותיה ולפעמים אתה מחליט לא להיות פראייר ובמקום להוסיף לעגלה שלך שלישיית סבון כלים שאתה יודע שהם מנסים להפטר ממנו על גב לקוחות תמימים כמוך – אתה מוסיף באופן עצמאי גבינה צהובה 300 גרם במחיר 400. או ההיפך. ואז אתה נזכר שאתה גם צריך סבון כלים. וקונה גם אותו. וכולם מרוצים. חוץ מהקופאית שעובדת בשכר 20.70  שקלים חדשים לשעה.
כי הקופאית היא לא מולטי טאלנט.

 
אילו הייתה הקופאית מולטי טאלנט כמו המנחה, היא הייתה מוסיפה משהו אישי שיקדם גם אותה.
לא משהו אגרסיבי. ככה, בקטנה. 
היא, נגיד, יכולה הייתה באופן אישי להציע לך פיתרון כולל לסכסוך במזרח התיכון. היא מבינה בזה.
היא למדה את הנושא והעמיקה בו עם מוסטפא, זה שעושה משלוחה. אתה לא מכיר את מוסטפא. היא מכירה אותו היטב. היא מצאה את הדרך אל ליבו, היא גם תגלה לך בסוד עכשיו איך היא עשתה זאת, אין צורך להפיץ ברבים, היא עושה הכל בהתנדבות ומתוך רצון טוב ושלא על מנת לקבל פרס – תתקרב כדי שלא כולם ישמעו, זה לא צנוע – היא הסבירה לו על השואה. כן כן.
אופס.
המגפון היה פתוח.
לא נעים. עכשיו כולם ישמעו ויחשבו מי מה מו.  

תהיה מעוניין לתרום עשרה שקלים בסתר כדי שמוסטפא יסע לדכאו?
לא?
אז שמפו פלוס מרכך ב 19.90?

מה רוצה הקהל? – מאמר מאת הקהל עצמו

פעמים רבות אתה שואל את עצמך – איך זה יכול להיות שמצנזרים את כל הטוקבקים שלי? מה קורה פה? מה זו סתימת הפיות הזאת? היתכן?

מעולם – אתה חושב לעצמך – לא הייתה דעת הקהל המוצגת בתיקשורת רחוקה כל כך מדעת הקהל האמיתית, שלך ושל כל מי שאתה מכיר אישית. ולמה, בעצם?

הרי לימדו אותנו שאנחנו הבוחרים. אנחנו המצביעים, בקלפי, בשלט של הטלוויזיה, בsms. דעתנו – דעת הקהל – היא שקובעת.

אם לא נאהב – לא נחזור אחרי הפרסומות. כן כן. כשדוחקים אותנו לפינה אין מנוס אלא לנקוט בצעד מכריע.

ואנחנו באמת לא אוהבים את מי שאנחנו רואים, זה אפילו מצחיק אותנו.

הבן אדם – אנחנו אומרים – חי בסרט. הוא באמת מאמין שמישהו יקנה את הבולשיט הזה? הוא לא בסדר בראש.

ולמחרת אנחנו קוראים ש"אנחנו", הפלא ופלא, מתים עליו. מפרגנים לו. מאמינים לו לכל מילה. מחזקים את ידיו במאבקו הצודק.  ואז אנחנו כותבים בטוקבק "פחחחחחח" ואז כמובן מצנזרים אותנו.

וזה מוזר – אתה חושב לעצמך – זו גם מעילה בתפקיד. התיקשורת (כך לימדו אותנו) היא כלב השמירה של הדמוקרטיה ובדמוקרטיה חופש הביטוי הוא זכותנו המולדת, לא?

ומילא זכותנו, עם כל הכבוד למשקל ולערך שיש לזכויות (אין לזלזל, אין ספק שזכויותיך המולדות בתוספת של שמונה שקלים בלבד, אכן יקנו לך קולה) – גם בלי זכויות בכלל, זה הרי אפילו לא כלכלי לנסות ולהציג מצג שווא של דעת הקהל.

מה האינטרס לרומם ולפאר אדם או תופעה שהקהל בז להם?  אם הקהל מרגיש שמזלזלים בו ובדעתו בסוף ימאס לו והוא…….הוא…….הממ….

מה הוא יעשה, בעצם?

כלום. הוא לא יעשה כלום  כי הוא לא יכול לעשות כלום.

האם יתכן שלדעת הקהל אין בכלל משקל? ואולי אין לקהל בכלל דעה? האם יתכן שהכל חרטא? הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואין חדש תחת השמש?

לא! – אתה אומר לעצמך – אין מצב. בשום אופן. הזמנים השתנו. אין מה להשוות.

בניגוד למשטרים אפלים בהיסטוריה,  שבהם פחדו אנשים לדבר, בגלל מלשנים שקיבלו שכר נאה כדי להטות בעדינות את דעת הקהל לכיוון הפרודוקטיבי של התרכזות באיחוי העצמות ששברו להם, במקום הכיוון ההרסני של התנגדות וביקורת ורוע צרוף המופנה כלפי התקשורת, המספרת להם שהם מאוד מרוצים, ולא נותר להם אלא ללחשש בחדרי חדרים: "הבן אדם חי בסרט… הוא באמת מאמין שמישהו קונה את הבולשיט הזה?"

כי הם ידעו שאסור שמישהו ישמע אותם.

לעומתם מצבנו כיום שונה לגמרי. לגמרי.

כל אחד יכול לדבר ולהגיד בקול רם מה שהוא חושב. לצעוק אפילו. אין שום פחד. אדרבא. זכותו. מדינה דמוקרטית.

אתה חושב ככה? – בכיף. "כולם" חושבים אחרת.

עובדה. כתוב שכולם חושבים אחרת. וגם רוב הטוקבקים מסכימים עם זה.

עובדה – על כל חמישים טוקבקים אוהדים ואמינים להפליא, יהיה אחד שקצת מסתייג. צא וראה עד מה גדול כוחה של הדמוקרטיה.

לתוספת אמינות יהיה תמיד גם טוקבק אחד מתבכיין: "שוב צינזרתם אותי". ללמדך שהכל גלוי ופתוח לפניך, איש אינו מסתיר דבר. מותר להגיד שמצנזרים.

ובשורה התחתונה – עיניך הרואות – "הרוב" קובע.

כלב השמירה של הדמוקרטיה שכח שהוא כלב. עכשיו הוא מעסיק אנשים שינבחו במקומו.

לא "בשכר נאה", כמובן, כי אנחנו לא משטר אפל, סליחה רבה.

אנחנו מדינה חופשית ולכן באופן חופשי תמצא תמיד מי שינבח עבורך מרצונו הטוב בשכר מינימום ואפילו חינם אין כסף – בעיקר מהפלג האפל באוכלוסיה, שכמו כל פלג אפל רואה את עצמו "מואר" ושאיפתו הרישמית היא "לחשוב חיובי" (בתקווה שיזכה להיות סוף סוף קורבן תמים אוהב אדם שהאמין בטוב ולהפתעתו רומה) אך בינתיים הוא מסתבך בכשלים לוגיים משעשעים כגון "שונא שונאים", ו"כל האנשים במדינה המסריחה הזאת לא יודעים לפרגן".

המשך יבוא.

בגדי המאסטר שף החדשים

איך הפכנו מעם הספר לעם המקרמל, במחילה, תאנים?

בתמונה: שקיעתו של השניצל