מה רוצה הקהל? – מאמר מאת הקהל עצמו

פעמים רבות אתה שואל את עצמך – איך זה יכול להיות שמצנזרים את כל הטוקבקים שלי? מה קורה פה? מה זו סתימת הפיות הזאת? היתכן?

מעולם – אתה חושב לעצמך – לא הייתה דעת הקהל המוצגת בתיקשורת רחוקה כל כך מדעת הקהל האמיתית, שלך ושל כל מי שאתה מכיר אישית. ולמה, בעצם?

הרי לימדו אותנו שאנחנו הבוחרים. אנחנו המצביעים, בקלפי, בשלט של הטלוויזיה, בsms. דעתנו – דעת הקהל – היא שקובעת.

אם לא נאהב – לא נחזור אחרי הפרסומות. כן כן. כשדוחקים אותנו לפינה אין מנוס אלא לנקוט בצעד מכריע.

ואנחנו באמת לא אוהבים את מי שאנחנו רואים, זה אפילו מצחיק אותנו.

הבן אדם – אנחנו אומרים – חי בסרט. הוא באמת מאמין שמישהו יקנה את הבולשיט הזה? הוא לא בסדר בראש.

ולמחרת אנחנו קוראים ש"אנחנו", הפלא ופלא, מתים עליו. מפרגנים לו. מאמינים לו לכל מילה. מחזקים את ידיו במאבקו הצודק.  ואז אנחנו כותבים בטוקבק "פחחחחחח" ואז כמובן מצנזרים אותנו.

וזה מוזר – אתה חושב לעצמך – זו גם מעילה בתפקיד. התיקשורת (כך לימדו אותנו) היא כלב השמירה של הדמוקרטיה ובדמוקרטיה חופש הביטוי הוא זכותנו המולדת, לא?

ומילא זכותנו, עם כל הכבוד למשקל ולערך שיש לזכויות (אין לזלזל, אין ספק שזכויותיך המולדות בתוספת של שמונה שקלים בלבד, אכן יקנו לך קולה) – גם בלי זכויות בכלל, זה הרי אפילו לא כלכלי לנסות ולהציג מצג שווא של דעת הקהל.

מה האינטרס לרומם ולפאר אדם או תופעה שהקהל בז להם?  אם הקהל מרגיש שמזלזלים בו ובדעתו בסוף ימאס לו והוא…….הוא…….הממ….

מה הוא יעשה, בעצם?

כלום. הוא לא יעשה כלום  כי הוא לא יכול לעשות כלום.

האם יתכן שלדעת הקהל אין בכלל משקל? ואולי אין לקהל בכלל דעה? האם יתכן שהכל חרטא? הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואין חדש תחת השמש?

לא! – אתה אומר לעצמך – אין מצב. בשום אופן. הזמנים השתנו. אין מה להשוות.

בניגוד למשטרים אפלים בהיסטוריה,  שבהם פחדו אנשים לדבר, בגלל מלשנים שקיבלו שכר נאה כדי להטות בעדינות את דעת הקהל לכיוון הפרודוקטיבי של התרכזות באיחוי העצמות ששברו להם, במקום הכיוון ההרסני של התנגדות וביקורת ורוע צרוף המופנה כלפי התקשורת, המספרת להם שהם מאוד מרוצים, ולא נותר להם אלא ללחשש בחדרי חדרים: "הבן אדם חי בסרט… הוא באמת מאמין שמישהו קונה את הבולשיט הזה?"

כי הם ידעו שאסור שמישהו ישמע אותם.

לעומתם מצבנו כיום שונה לגמרי. לגמרי.

כל אחד יכול לדבר ולהגיד בקול רם מה שהוא חושב. לצעוק אפילו. אין שום פחד. אדרבא. זכותו. מדינה דמוקרטית.

אתה חושב ככה? – בכיף. "כולם" חושבים אחרת.

עובדה. כתוב שכולם חושבים אחרת. וגם רוב הטוקבקים מסכימים עם זה.

עובדה – על כל חמישים טוקבקים אוהדים ואמינים להפליא, יהיה אחד שקצת מסתייג. צא וראה עד מה גדול כוחה של הדמוקרטיה.

לתוספת אמינות יהיה תמיד גם טוקבק אחד מתבכיין: "שוב צינזרתם אותי". ללמדך שהכל גלוי ופתוח לפניך, איש אינו מסתיר דבר. מותר להגיד שמצנזרים.

ובשורה התחתונה – עיניך הרואות – "הרוב" קובע.

כלב השמירה של הדמוקרטיה שכח שהוא כלב. עכשיו הוא מעסיק אנשים שינבחו במקומו.

לא "בשכר נאה", כמובן, כי אנחנו לא משטר אפל, סליחה רבה.

אנחנו מדינה חופשית ולכן באופן חופשי תמצא תמיד מי שינבח עבורך מרצונו הטוב בשכר מינימום ואפילו חינם אין כסף – בעיקר מהפלג האפל באוכלוסיה, שכמו כל פלג אפל רואה את עצמו "מואר" ושאיפתו הרישמית היא "לחשוב חיובי" (בתקווה שיזכה להיות סוף סוף קורבן תמים אוהב אדם שהאמין בטוב ולהפתעתו רומה) אך בינתיים הוא מסתבך בכשלים לוגיים משעשעים כגון "שונא שונאים", ו"כל האנשים במדינה המסריחה הזאת לא יודעים לפרגן".

המשך יבוא.