יום הטיפשה הבינלאומי

נגמר כבר היום האישה הזה?
אפשר כבר לצאת מהבונקר?
ברוך השם.

אם יש משהו שיכול להבהיר למה נשים עדיין מוחות נגד קיפוח, הריהו הפרשנות המתוחכמת שמכבירים על יום האישה.
פרשנות זו מסבירה להפליא כיצד עובד הראש הנשי ומכאן גם אפשר לזהות את האוייב האמיתי של האישה באשר היא – התחכום.
זהו תחכום כה מתוחכם לכשעצמו שהוא עלול להיראות לעין בלתי מזויינת כטימטום לשמו, אבל אין סכנה כזאת, מי מסתובב בעין בלתי מזויינת, בחייכם.

ונסביר.

הרעיון המרכזי של יום האישה הוא שכר הוגן.
ב-8 במרץ, לפני 154 שנה, בניו יורק, יצאו מאות פועלות טקסטיל לרחובות כמחאה על תנאי העסקה בלתי אנושיים במפעלים – שכר עלוב, שעות ארוכות ואטמוספרה כללית של גיהנום תעשייתי, שאנחנו, בשנת 2011 מתקשות אפילו להעלות בדימיוננו.
כמובן שאם דמיוננו כבר לא מה שהיה פעם ובכל זאת נתעקש להבין מה הלך שם, נוכל להכנס היום לכל מפעל משגשג בארצנו, להכנס מאחורי הקלעים ולראות שמבחינת הפועל/ת ליד המכונה – לא השתנה דבר.

חוץ מזה שהיום אסור להם להתלונן והם צריכים להגיד תודה שנותנים להם תעסוקה, במקום שיסתובבו ברחובות. מי שידבר – יפוטר ו/או בכלל כבר הגיע הזמן להעביר את המפעל לסין, שם יודעים מוסר עבודה מהו ולא מבלבלים את המוח.
למזלנו, בינתיים לא כולם עברו לסין – ועדיין כאן, ממש מתחת לאפנו, רוחש אותו שוק עבדים עמלני (שרובו המכריע – נשים)  ביום עבודה של 12 שעות, בשכר שמתחת למינימום כי המפעל חייב (?) להראות רווחים.
ואם הוא יתחיל לשלם לכל אחד תמורת עבודתו, הוא ירוויח פחות ואז לא יהיה לו כסף לקנות מתנה יפה למי שמחוקק חוקים שבאמצעותם בעל המפעל מקבל מהמדינה כסף על זה שהוא, כבעל מפעל, נותן תעסוקה, שזה יפה מאוד מצידו. מאוד יפה. אנשים צריכים תעסוקה. תעסוקה זה חשוב. לא הכל בחיים זה כסף.

ואם הוא כבר נותן תעסוקה ומקבל על זה בונוס שמן – הרי לא יעלה על הדעת שהוא גם ישלם להם כמו שצריך. מה עוד? אולי יהרגו אותו גם וזהו. לא לא. יש גבול. צריך לעזור לו, מסכן. צריך לאפשר לבעל המפעל להעסיק פועלים שיכלו את חייהם במפעל הרקוב שלו, יזרימו כסף לכיסיו, יקבלו ממנו כמה פרוטות ו"המדינה" תזרוק להם עוד כמה פרוטות במסגרת "השלמת הכנסה".
יופי.

והנה מגיע לו יום האישה, ואיש אינו זוכר את הפועלות שבגללן התחיל הכל.
ובאמת, למה להעיב על השמחה ביום חגנו זה?
אמנם הפועלות של ימינו עדיין אוכלות חרא ברגע זה ממש, אבל הן לא פוטוגוניות כל כך. זה עלול לקלקל את השידור. מה כבר יש להן להגיד?
וגם – מי מכריח אותן? אחרי הכל זו בחירה. משהו פגום אצלן בתודעת השפע. זה לא קשור לתנאים סוציאליים בכלל. הרי כל אישה יכולה להצליח. מיד נמשיך בשידור נביא כמה טיפים להצלחה ממי שעשתה זאת והצליחה, ותראו שכל אישה יכולה להצליח.

וכבר מתפרסמים להם נתונים סטאטיסטיים מהתחת, שזה נראה מאוד אקדמי. נגיד שנשים בסקטור הציבורי עדיין מרוויחות 13.6% פחות, מגבר בהיקף משרה זהה, שזו פשוט שערוריה ומצדיק פאנל מומחיות חפרני שיגיד דברים ייצוגיים כמו "תקרת הזכוכית" ו"אנחנו רואות שלפני 10 שנים הייתה המגמה".
מגמה נו. מאיפה לי איזו מגמה?
וכמובן "בל נשכח את האלימות כנגד נשים". בל, באמת. ו"הטרדה מינית", לפני שנעבור לדובדבן על הקצפת. איתנו באולפן אישה שהצליחה ממש והיא תחלוק איתנו מתובנותיה.

ואז מביאים איזו פלצנית שקיבלה בירושה את המפעל המשגשג שלעיל, ומשום כך היא ההוכחה הניצחת לזה שאפשר להצליח. עובדה.
נכון, היא קיבלה משהו, או.קיי. ביג דיל. אבל בלי עבודה קשה היא לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה ואפשר לראות מאזנים בגרף הזה – וזה רק עבודה קשה. הרי היא יכלה לשבת בבית רגל על רגל ולהנות ממנעמי החיים, אבל לא היא.
היא מעדיפה להתרוצץ כמו עכבר מורעל ולהתעמר בעובדים ביתר שאת במסגרת "ייעול", אביה ייסר אותם בשוטים, היא חייבת להוכיח שכאישה היא יכולה יותר.
כן. וזו דוגמה להצלחה. מסחררת. אפשר לראות כאן בגרף. אז זהו. עבודה קשה. זה הסוד.

ההפגנה המיתולוגית ההיא שנערכה ב -1857, פוזרה ע"י המשטרה. את תוצאותיה קל מאוד לנחש – בשנה שאחרי זה, ב-8 למרץ, שוב יצאו הפועלות לרחובות באותה מחאה עצמה, מה שמרמז שאף אחד לא ספר אותן אז ולא סופר אותן היום.
בשנות השבעים קבעו באו"ם את התאריך הזה כ"יום האישה הבינלאומי".
ולמה לא? מה אכפת להם? זה משנה משהו? זה עולה למישהו כסף?

העיקר הפוסטמות חוגגות.

המשך יבוא. בלי נדר.