זה יום נכספנו לו – כבר לא יבוא

כל פעם שנהיה קצת משעמם לעם ישראל ופה ושם מתחיל העם להבחין שההנהגה המושחתת שלו מימין ומשמאל היא הגרועה שבאוייביו – נהיה פה אצלנו בעיירה מצב בטחוני.
וזה תמיד יהיה מצב בטחוני מאוד ספציפי – איום על סלע קיומנו.
לא סתם איום, איום רציני – המשאיות כבר מחממות מנועים ליד האומשלאגפלאץ. שעת חירום היא השעה הזאת לכם, עזבו הכל והכנסו להיסטריה בשלשות ובצורה מסודרת.

רוצה לומר – עזבו אתכם עכשיו מה גנבו לכם, מה עשקו אתכם, מה ניצלו אתכם ומה לא ראו אתכם ממטר, עוד תגיע השעה לדון בזה. אבל השעה הזאת היא לא עכשיו.
עכשיו יש לנו עניינים חשובים יותר מאלה.  עכשיו יש לכם אוייב גדול יותר מהיודנראט. עכשיו זה לא הזמן להתחשבן איתו.
כי אותו היודנראט שסחר בכם עד כה – שימו לב – הוא התקווה היחידה שלכם. 

כלומר – הוא לא בדיוק תקווה, הוא הרי זה שדוחף אתכם בשלשות למלתעות רוצחיכם מאז ומתמיד תמורת שקל כסף, הוא הרי לא רואה אתכם ממטר ולמה שיתחיל עכשיו? – אבל כרגע, בשעת החירום הספציפית הזאת, זה לא הזמן להתקטנן בזוטות מעין דא. זה מה יש כרגע. היודנראט הוא הנציג שלכם, ולכן עליכם לסמוך עליו. בעיקר מפני שאין לכם ברירה. 

כלומר – הרי צריך נציג שייצג אתכם, נכון?
-נגיד.
נו, אז זהו. זה הנציג. אין נציג אחר כרגע. תהיו רגועים ותסמכו עליו. הוא יעשה כמיטב יכולתו.
– מה רגועים עכשיו? אמרת להכנס להיסטריה.
לא, ההיסטריה זה כדי שלא תחשבו על שום דבר חוץ מהסכנה שאתם נתונים בה. מעבר לזה אתם יכולים להיות רגועים,  ואל דאגה – כשהסכנה הזאת תחלוף נמציא לכם סכנה חדשה.

החיים בצל הסכנה נותנים משמעות לאדם, הוא נהיה פילוסופי, רחב אופקים, רוחני, לא אלים. ובעיקר צייתן וזורם באין מפריע לאן שאומרים לו, תוך שהוא (בהתנדבות גמורה) מוצא את החיוב שבמצב ואף מטיף עליו לאחרים, מרגיע אותם ומדרבן אותם לשתף פעולה ולא לעשות בלגן, חלילה, ולא לעצבן את מבקשי נפשו בשום פנים ואופן, בשום מצב ובשום תנאי, תחת הסיסמא שהביאה את עמנו עד הלום: תחפור לעצמך את הבור בשקט כי אחרת יהיה יותר גרוע. 

אם יבוא לכאן מישהו מהמאדים,  ויחצה במכונת הזמן שלו בקוו אווירי את הדרך מבאבי יאר עד לכאן, הוא יחשוב שמכונת הזמן שלו מקולקלת. כלומר – הרי לא יתכן שהעיירה עדיין יוצאת מגידרה כדי לא לעצבן אף אחד מהללו המצפים לראות אותם בשלשות בתוך הבור. לא יתכן שיזרזו איש את רעהו לחפור במרץ כדי שנמות בצורה מסודרת והעולם לא יאלץ להתאמץ ולכעוס עלינו (??)

ומה שהכי ישכנע את ההוא מהמאדים שמכונת הזמן שלו מקולקלת -הם הנאומים לעם היושב בציון.
נאומי ה"אין ברירה, צריך לתת משהו".
"יהודים, אנחנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו, אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים כדי להציל את הגוף כולו" – (רומקובסקי ימח שמו וזיכרו, אקציית הילדים,  גטו לודז' 1941).

הכל כמובן "בצער רב", מימין ומשמאל מוכרים אותנו, כמו אז – "בצער רב". כמו אז עוד ישמע בחוצות ירושליים: "ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה"  (כמובן אחרי "התלבטות קשה" והצגות של "דחקו אותי לפינה") כמו אז תהיה תשובה ניצחת למתנגדים – אחרת יהיה יותר גרוע. אין ברירה. חייבים. כי מה. העולם עלול להתעצבן עלינו ולא לשתף אותנו יותר באירוויזיון.

כאז כן עתה, עדיין אין לנו מדינה משלנו.
הכל זה "בינתיים", עד שיבוא מישהו ויגיד "יודן ראוס".
ואז מנהיגינו המסורים ירוצו ללקק לו את התחת ולפייס אותו ביהודים שמגרשים יהודים, כדי שיהיה מרוצה.
כי זה מאוד חשוב שהוא יהיה מרוצה. עם שאין לו מדינה לא יכול להרשות לעצמו שמישהו יהיה לא מרוצה. יום אחד כשתהיה לנו מדינה ולמדינה הזאת יהיה מנהיג – נפסיק לשאול את כל העולם אם מותר לנו לנשום.
אבל היום הזה עדיין רחוק.
בינתיים אי אפשר.
בינתיים צריך להזהר מאוד מאוד, לכוף ראש ולהראות שאנחנו יודעים את מקומנו.
לכן כשלא בא מישהו מבחוץ – באים היודן מבפנים ליילל שנסתלק מכאן כי אנחנו מרגיזים את הערבים, ולהזכיר לנו ש"זה לא שלנו".
אין, אנחנו העם הכי פיקח בעולם. חבל על הזמן.