• קטגוריות

יש עתיד

התחביב היהודי האולטימטיבי הוא לפחוד מפני העתיד.
יש בזה היגיון.
הרי מה אמור לעשות תחביב? – בשורה התחתונה הוא אמור להעניק חשיבות רבה וערך גבוה למשהו שאנשים נורמליים זורקים לפח.
כמו כן העיסוק בתחביב אמור לתפקד בתור איזור זמן נחשק, שמעלתו הגדולה היא שבו הזמן עובר מהר יותר משהוא עובר בדרך כלל. העיסוק בו גורם הנאה לכשעצמו והנאה כפולה ומכופלת כשמסתכל בעל התחביב בשעון ומגלה לשמחתו המרובה שזה עתה שרף 4 שעות בלי להרגיש, כשלמעשה היה משוכנע שעברו 5 דקות בלבד, וזו נראית לו עסקה ממש מוצלחת.
אין מנוס, אם כן, מהמסקנה שטכנית, איך שלא מסתכלים על זה, תחביב טוב הוא כזה שמקצר את חייך בלי שתרגיש.

אנחנו היהודים, ידועים כעם פיקח ויודע ח"ן מנעוריו, שמזדרז להגיע לשורה התחתונה ורצוי בלי דמי תיווך. לפיכך, אין לנו צורך בתרבות תחביבים פרימיטיבית כמו האירופאים עובדי האלילים למשל, המשליכים יהבם על "בולים" וסומכים על פיסות נייר משוננות שיזרזו את קיצם, או שהם מקפידים לקיים לעצמם את אותה "שעה שמחה" מגונה, שבמהלכה הם שותים בירה זולה בכוסות של קוקסינלים על רגל, משיקים אותן לחיים ושמחים להם, ועל הדרך גם עוברת לה השעה בלי שירגישו.

על פניו קל להתפעל מהסידור הזה ואף לתהות דומם מדוע לא נהוג אף אצלנו מוסד נאה זה, ולמה אצלנו שותים תמיד בירה זולה מהבקבוק דווקא, ולמה לא שמחים וחושדים תמיד בכשרים, ולראיה – אף מקפידים לנגב את פתח הבקבוק היטב בשולי השרוול,  חזור ונגב, כאילו שימש הבקבוק הזה אך הבוקר לבדיקת שתן בקופת חולים, כשידוע לכל שמיכל הבדיקה הוא חד פעמי.
אבל! – אין מה להתפעל פה! – מי שיעמיק להסתכל יבחין עד מהרה כי כל ה"תחביבים" המשונים הללו, נשענים על גורם חיצוני. וגורם חיצוני – יודע עמנו למוד הסבל – הוא משהו שרק טיפש נשען עליו. או גוי.

מה אם (למשל) מחר מחרתיים יחליט העוילם גוילם שמכתב אינו צריך דווקא בול? מה יעשו "הבולאים" אז? מי יכלה את זמנם לריק? הא? ואולי הם ישבו ויהפכו שוב ושוב בבוליהם הישנים? מה זה שווה? כל גדולת התחביב היא בחידושים הקטנים והמפתיעים שיוצק האדם לתוך תחביבו, באווירת ההרפתקאה הקלה, בניואנסים, במימושו של החולף בתוך הקבוע.
ואמנם זה נשמע מופרך מיסודו – מי זה שמע על מכתב בלי בול? עוד מעט יגידו שאנשים יתכתבו בלי נייר בכלל, דרך מכשיר שמקלידים עליו. חה.

ועל אותו משקל בהחלט יש מצב שגם הבירה תיבש בברזים. אל תגידו לא ידענו. לכן מקדים האדם החכם רפואה למכה וטוב אם יאמץ לעצמו תחביב שאין שום סכנה שיתייבש אי פעם והוא – מחשבותיו הקודרות.

תגידו מה שתגידו, מחשבות פסימיות והשערות פרנואידיות הן הן ידידותיו האמיתיות של האדם. כי במה נמדד ידיד אמת? – בשעת צרה. ומי נשאר תמיד בעת צרה? – רק הן. הן אינן זונחות אותו לעולם. נעוריו בורחים, כספו נמס, חבריו מתפגרים ולא נותר לו דבר להשתעשע בו מלבד אפוקליפסה דימיונית קטנה, המלווה אותו בנאמנות אצילית, בניגוד לבני משפחתו הבוגדניים, המפטירים כלפיו איזה "יהיה בסדר" כזית, וממהרים לענייניהם השטותיים.

וזו הסיבה שהפחד מפני העתיד הוא תחביב גאוני, וכמו כל דבר גאוני –  כל כולו על טהרת היידישקייט. אין פלא שכל העולם מתקנא בנו ומנסה להמציא מיני "נבואות זעם" ילדותיות שעניינן "כדור הארץ", והבטחות סרק שהכדור הזה יהרס אם רק נשליך עליו מספיק שקיות ניילון, ומשום מה זה תמיד "לא מספיק" ולכן הוא לא נהרס היום, אבל ב"וודאות" יהרס מחר. שמענו וראינו. יש גבול גם לכמה שקיות שבן אדם יכול לזרוק. או שמנסים להציע לנו איזו הפחדה עתידית לאוסף כגון "קרינה". נו באמת. עושים צחוק מאנשים. למה שפשוט לא יכסו את הפנים בכפות הידיים ויגידו לנו "בו"?

בפוסט הבא אדבר על המפחידנים החביבים עליי, ביניהם יש אומנים ממש, שיצירותיהם הם פריט נדיר לאוסף שראוי שיעבור מדור לדור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: