הדיכוי הפמיניסטי

כדי להבין את "הרעיון הפמיניסטי" האידיוטי מיסודו, הבה ונשאל את עצמנו – מה מייחד את אותה הפגנת נשים מיתולוגית של יום הטיפשה הבינלאומי, מכל הפגנת פועלים רגילה?

זה לא שונה בהרבה.
הרי הדיכוי האמיתי הוא העוני.
העוני הנשי תמיד היה קשה יותר, כי האישה היא תמיד פלוס ילדיה.
מעבר לזה כל ה"שיח הנשי" הוא קשקוש פלצני ומסוכן. ולמה? – כי השיח הנשי דוחף נשים לעוני.
בשם "הבחירה" הפמיניסטית, הבחירה "הנכונה" תהיה תמיד משום מה הבחירה בהפסד הכלכלי.
זה מתחיל מהבחירה "הנכונה" שתשלמי על עצמך בדייט ונגמר בבחירה "הנכונה" להתגרש כשסכום המזונות על פי החוק עומד על כ-50 שקל ליום לילד. ( זה קצת יקשה על הבנות שלך לשלם על עצמן בדייט).

בשם "העצמאות" מחנכים נשים שגברים פטורים מכל חובה שהיא, כל תרומה שלהם היא מחווה על בסיס רצון טוב בלבד, והם לא חייבים לעשות כלום. מי מעודד את הרעיון הזה? – נשים.

מה לא בסדר בתמונה הזאת? – "עזבי, הם ממילא לא עושים כלום והם קמצנים ומניאקים ואגואיסטים, אז עזבי, לא צריך אותם, נסתדר לבד".
שזה חמור מאוד לכשעצמו, והדרך היחידה שיש להתמודד עם זה, היא להגדיר את זה כ"כלומניק אפס חסר תועלת", מה שאולי קצת יצמצם את התופעה אצל גברים שלא מעוניינים להיכלל בקטגוריה הזאת.
אלא שהדרך הזאת – הפתעה – היא לא פמיניסטית.
היא לא "נכונה".
הדרך הפמיניסטית הנכונה היא להוריד מהגבר כל אחריות שהיא. לא להלחיץ אותו חלילה. ובכלל, לא להעיק עליו ולא לדרוש ממנו.
והכי חשוב – בשום פנים ואופן לא ליצור כל קורלציה שהיא בינו, לבין כל נגזרת של "פרנסה".

הזהו חזונן של הנשים של פעם?
הבה ונבדוק את זה.

נחזור להפגנה המיתולוגית שלנו. אותה הפגנת פועלות שנקבעה כיום האישה, לא פחות.
ובכן, מה עושה את זה "נשי" כל כך? – והתשובה היא כמובן שאותן נשים קשות יום, משסיימו את יום עבודתן המפרך, חזרו לביתן הדל ושם חיכו להם ילדים שרוצים לאכול, ערימות כביסה, כלים וחשבונות שכתוב עליהם "התראה אחרונה לפני ניתוק" – וזה עוד ביום טוב.

ביום פחות טוב היו לה בנוסף גם ילד חולה וגג דולף. חרא חיים היו לה.  לא פלא שהיא יצאה להפגנות עם שותפותיה לגורל וצעקה מעומק ליבה המסכן שהיא לא יכולה יותר בתנאים הללו.
עכשיו נתאר לעצמנו שהנה יוצא הבוס ממשרדו לראות על מה המהומה.
– זה אי אפשר כבר ככה, זה כבר לא אנושי – אומרות לו הנשים בייאוש ובצדק רב.
– צודקות – אומר הבוס – אתן לא צריכות לעבוד כאן. זה קשה מאוד והתנאים על הפנים.
– מה לא לעבוד?!  איך לא לעבוד?! – נשמעות קריאות מכל עבר – יש לי ילדים בבית!
– ולילדים האלה – מתעניין הבוס – אין אבא שידאג להם?

הגיוני להניח שהנשים הבטיחו לבוס נאמנה שלילדים האלה יש אבא שלמרבה הצער חי וקיים, ולמרבה העוד יותר צער הוא חתיכת כלומניק, אפס חסר תועלת שאינו מסוגל (או אינו רוצה) לפרנס את ילדיו. שזה מאוד הגיוני. כלומר – אין הסבר אחר. איזה הסבר אחר יכול להיות? שהיא במצב הזה "מבחירה"? כי היא רוצה להיות "עצמאית"?

המשיכו הנשים לשטח את תחינתן בפני הבוס שיתן להם לפחות מעט תוספת למשכורתן הזעומה.
– למה לי? – שאל הבוס.
– הילדים! – הזכירו לו הנשים.
– לא אני עשיתי לך אותם – ציין הבוס בחוסר טאקט.
– אבל אנחנו עובדות בשבילך. זה לא צודק – אמרו הנשים – אנחנו עובדות כאן קשה מאוד, לא ביקשנו צדקה, ביקשנו מה שמגיע לנו, שכר הולם תמורת העבודה הקשה כדי להאכיל את ילדינו. לא יותר מזה.
– העולם הוא לא מקום צודק – אמר הבוס – זה השכר. כרגע אין לי סיבה להעלות אותו. תמיד יהיו נשים נואשות שיעבדו אפילו תמורת פחות מזה. בה בעת הן גם מגדלות בתת תנאים את הדור הבא שיבוא לעבוד כאן. אני מבחינתי מסודר.

אל מול אטימותו ורוע ליבו, לא נותר להן מה לומר.
יכול להיות שהן חשבו בליבן שהבוס הזה ממש חצוף שהוא דוחף את אפו לעניינים אישיים, כי האבא של הילדים בכלל לא קשור לעניין?? ושבכלל הן עצמאיות מבחירה ולא רוצות להיות תלויות בגבר??
אני בספק קל.

או אולי, יכול להיות שהן חשבו שכל הרעיון הוא זכותה של האישה להתפרנס וזה לא בסדר שזה שמנצלים אותה בגלל שהיא נואשת, ואת זה צריך לשנות. כי זה לא צודק ?? – וזה באמת לא צודק.
ובאמת צריך לשנות את זה.

והדרך היחידה לשנות את זה, היא להשתדל מראש לא להיות נואשת.