כיצד תהיי פוליטיקאית? – שיעור שני

אם החלטת לנסות ולשקול את הרעיון לקריירה פוליטית, יש כמה דברים שאת צריכה לדעת.
כל הדברים שאת צריכה לדעת כבר נמצאים אצלך (ואצל כל אדם) בסל המיחזור של התודעה, במקום שאליו את מטאטאה דברים שלא מתיישבים עם השאיפה שלך (ושל כל אדם):
להיות יחיד בודד צודק מול "הם" אשם וטועה.
"הם" עצום ורב, אטום ומושחת, שיש בידו כוח בלתי מוגבל להרוס או לבנות והוא בוחר – כל יום מחדש – להרוס.

ובקיצור – השאיפה להיות אדם קטן שחי בתוך עוול כל כך גדול, שאין שום דרך שבעולם לתקן אותו, אלא אם יהפכו את כל העולם על פיו ויחנכו את כולם מחדש…..

– אני – את קופצת באופן אוטומטי – בכלל לא שואפת לזה! להיפך! ואני כן חושבת שיש דרך לתקן! אני שואפת לתקן את זה! אני מאמינה שאפשר לתקן את זה, כי אני אדם חיובי ואופטימי ואני שואפת שהעולם יהיה מקום טוב יותר וצודק יותר!
– למה?
– מה למה? כי אני אדם שאכפת לו!
– ממה כל כך אכפת לך?
– אכפת לי מזה שנעשה עוול לחפים מפשע! שמוליכים אנשים כמו צאן ומשקרים להם! וסותמים להם את הפה עם תוספת של 100 שקל והם באמת סותמים!
– אז שלא ילכו כמו צאן, ושלא יאמינו ושלא יסתמו. מי מכריח אותם? יש מיליונים מהם וקומץ עלוב של רועים מנומנמים, זו לא ממש בעיה.
– אז זהו שהם לא מבינים את זה, זו הבעיה.
– מי מפריע להם להבין את זה?
– אז זהו, שהם לא מבינים גם שאף אחד לא מפריע להם להבין..
– מה זאת אומרת "לא מבינים"? כולם לא מבינים שום דבר? כולם מטומטמים?
– כן. כלומר לא. כלומר הם נאיביים ולא מבינים את כוחם. הם מצד אחד חושבים שהם מתמודדים מול כוח גדול מהם ומצד שני הם אופטימיים וחושבים שאולי יהיה בסדר.
– נו, בדיוק כמוך.
– לא, אני כבר מבינה הכל. זה רק "הם" שצריכים להבין. ברגע שהם יבינו הכל ישתנה.
– זה בדיוק מה שכל אחד מהם חושב.
– כן, אבל הם גם לא מבינים איזו טעות זו ואיזה נזק זה גורם!
–  שוב הגענו ל"הם" אשם וטועה?
– כן, אבל זה "הם" שפועלים מטיפשות, לא מרוע.
– מה זה משנה מתוך מה הם פועלים? הטיפשות שלהם מאפשרת את הרוע.
– כן, אבל אם יבינו הם לא יאפשרו יותר את הרוע! כל מה שצריך הוא שהם יבינו. זה הכל. צריך לחנך את כולם מחדש!
– ברור. אבל זה יקח הרבה זמן. מה נעשה בינתיים?
– לא הרבה וזה לא בסדר, זה בלתי נתפס, זה לא יתכן. חייבים לעשות משהו.
– ובכל זאת?
– בינתיים אי אפשר לעשות כלום…
– מזל טוב. עברת בהצלחה את שלב א'.

כיצד תהיי פוליטיקאית? – שיעור ראשון

אולי לא שמת לב, אבל טכנית כבר התחיל המירוץ לבחירות לכנסת ה-19.

שימי לב איך פתאום הוצפה התקשורת באנשים טובים ומודאגים שמספרים לעם שמצבו לא משהו.
כמו כן הם רומזים באופן דיסקרטי ש"יתכן" (אם יפצירו בהם מעט) "יהיו מוכנים לשקול" לעמוד בראש מפלגה ולקבל שכר נאה מאוד, פנסיה לכל החיים, הטבות יוקרתיות וחסינות משפטית.
תמורת זה הם יחרפו נפשם מעל כל במה כדי להקריא נאומים שיסבירו לעם למה כרגע ספציפית "אי אפשר לעשות כלום". וגם את הנאומים האלה כותב להם מישהו אחר.

זה הכל.

לאחר הקדנציה הראשונה המוצלחת שבה הם לא עשו כלום, אם הם רוצים להבחר לקדנציה נוספת, הם מתאמים גירסאות עם שר האוצר (למשל) ואז הם מודיעים ששר האוצר אשם בזה שאי אפשר לעשות כלום, כי שר האוצר הוא איש רע והוא לא מרשה.

ההסבר הזה מתקבל על דעתו של העם. תמיד. יתרה מזאת – העם "מבין" שגם שר האוצר לא אשם. העם בטוח שלשר האוצר יש שיקולים רציניים מאוד.
גם שר האוצר מצידו לא ברוגז וממשיך למלא את תפקידו באין מפריע – להעשיר את העשירים ולענות את העניים. בשביל זה הוא שם.

בוודאי את אומרת לעצמך – שילכו שם כולם לעזאזל! כולם מושחתים ושקרנים. הם לא עושים כלום, מה הסיפור שלהם בכלל?
יתכן וגם אמרת לעצמך – להגיד שאי אפשר לעשות כלום, גם אני יודעת!!

האמנם?
אם כך, מדוע שלא תשקלי קריירה פוליטית?
תמיד נחוצים אנשים טובים שיסייעו למערכת להודיע לעם שכרגע אי אפשר לעשות כלום.
מדוע שזו לא תהיה את?

זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת.
כל מה שאת צריכה הוא לשנות את הלך המחשבה שלך.
תחשבי פשוט.
תחשבי על עדר צאן צייתני שכבר מוליך את עצמו לשחיטה.
כל מה שאת צריכה לעשות הוא לנגן להם בחליל רועים קטן.

שימי לב שכרגע המחשבה שלך תקועה באופן עממי ברעיון העממי ש"משהו כאן לא בסדר".
יתכן ואת אומרת – בני אדם אינם צאן! זה באמת לא בסדר! אילו היה לי הכוח הייתי עושה צדק, הייתי עוזרת לחלשים, הייתי מאפשרת לאנשים לחיות בכבוד!
– באמת? איך בדיוק?
מה, הרי זה ברור לעין, חלוקה צודקת יותר של משאבים, צמצום פערים, זה הרי כל כך פשוט, הרי יש מספיק לכולם. וכל זה.
– כן, אבל לקחת מאחד ולתת לאחר, זה לא דמוקרטי. יש חוק דמוקרטי שאומר שאסור שיהיה לך מצע לא דמוקרטי.
מה לא דמוקרטי פה? זה הכי דמוקרטי בעולם, שתהיה לכל אחד אפשרות להשתכר בכבוד.
– נו, זה בדיוק מה שיש לך עכשיו, עובדה שיש כאלה שמצליחים להשתכר מאוד בכבוד.
אבל זו הבעיה בדיוק, בגללם כל המדינה הופכת לשוק עבדים אחד גדול.
– מי שמפריע לו להיות עבד יכול להתעשר, זו דמוקרטיה.
איך הוא יכול להתעשר בדיוק? כל המשק מופרט, הפערים רק הולכים וגדלים. העם נאנק תחת הנטל וכמה חזירים חוגגים בצמרת – איפה הדמוקרטיה פה? בכל משטר קומוניסטי מטונף ומושחת הגיעו בדיוק לנקודה הזאת.
– נכון, תמיד מגיעים לנקודה הזאת בדיוק, ואם את בצד הנכון – החוכמה היא להשאר בה כמה שיותר זמן. עובדה שזה עובד והקומוניזם נפל. ולמה?
כי לאנשים נמאס!
– לא בדיוק. גם עכשיו לאנשים נמאס, אבל אין להם כוח לעשות כלום.
הקומוניזם נפל כי הוא נתן השכלה להמונים וגרם להם לחשוב. זו טעות מפני שאדם תרבותי מפסיק לפחד, הוא מרגיש שהוא שווה יותר ואנושי יותר ומנסה להפריע לחוק הטבע האוניברסלי שבו חברה תמיד מגיעה לאותה נקודה שתחלק את האנשים לנצלנים ומנוצלים. הוא מתקשה להאמין שההבדל היחיד הוא באיזה צד אתה. ואז מתחילה תסיסה בעם, שסופה להתפוצץ. ואז יש רעש גדול, מהפכות ובלגן, ובסוף חוזרים לאותה נקודה, אבל "מלהיפך".
סליחה, גם עכשיו מתחילה תסיסה בעם.
– שיתססו להם לבריאות, בדמוקרטיה אין פקק שבגללו תסיסה יכולה להיות מסוכנת. כל אחד חופשי לתסוס, לנבוח וליילל לירח כאוות נפשו ואין לזה שום השפעה. זה כל היופי. הצאן גועה והשיירה עוברת.

יתכן ואת חושבת – טוב. אבל זה עדיין לא בסדר. זהו שימוש לרעה בכללי הדמוקרטיה (בחיית רבאק, את גאון, איך עלית על זה? לבד?) .
את חושבת שהרי אם יבוא באמת מישהו ישר והגון (נגיד, כמוך) והוא יחליט באמת להיטיב עם העם וקצת להקל עליו ולשפר את תנאי חייו, הרי זה אפשרי.
– אפשרי מהיום למחר.
אז למה אומרים שכרגע אי אפשר לעשות כלום?
– זו מנגינת החליל.

אז למה אנחנו לא מצביעות?

אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי, הוא הניסיון "להוכיח" עד כמה השתפר מעמד האישה בזכות פורצות דרך אמיצות כמו….כמו….כלומר – מה זה חשוב בזכות "מי". העיקר שהשתפר.
– תשאלי בוודאי : במה השתפר בדיוק? – ואז יגידו לך כרגיל: מה את מדברת, פעם אישה לא הייתה יכולה להצביע בבחירות!
שזה תמיד מביא אותי לשאלה שטרם הגעתי לתשובה עליה : אז למה אנחנו לא מצביעות?

הרי אנחנו הרוב. תמיד. תמיד יש יותר נשים מגברים. לפעמים אנחנו קצת יותר, לפעמים הרבה יותר. במקרה הקיצוני ביותר – אנחנו חצי חצי. אז למה אנחנו לא מצביעות?
הרי יש לנו כוח אלקטורלי כל כך חזק, שמי שאוחז בו צריך להיות ממש, אבל ממש מטומטם כדי לדאוג ל"קידום מעמד האישה".
יש איזה גוף שלקח על עצמו את "קידום מעמד הזוכים פרס ראשון בלוטו"?
לא?
למה לא? – למה שלא יקום גוף וידאג להם למשל לעיצוב הולם לדירה המזדיינת שהם קונים באקירוב? מישהו חשב פעם עליהם? איך הם מרגישים כשהם נכנסים לשכנים ונותנים להם קפה לואק ומושיבים אותם על ספה של פיליפ סטארק, ואין להם מושג מי זה לואק ומה זה פיליפ סטארק? מדוע שלא יחוקקו חוק אנושי פשוט שיקבע את זכותם לסיוע הומניטרי בסיסי בעיצוב פנים? הרי לא יתכן במדינת ישראל שבן אדם זוכה לתומו ב- 24 מיליון שקל ואיש אינו עוצר וחושב – צריך לעזור לו.
לא?
למה לא?
כי יש לו את הכוח לעשות מה בזין שלו והוא לא צריך אף אחד שיעזור לו? אז מה? – גם לנו יש. אנחנו הרוב. לנו יש כוח לעשות את המדינה הזאת גן עדן עלי אדמות לנשים.
אז למה אנחנו לא משתמשות בו?

הרי לא יתכן – טכנית – שמישהו יכול להחליט עבורנו. אנחנו 51% לפחות מהאוכלוסיה (לפחות) ו-הפתעה – אנחנו חיות במדינה דמוקרטית.
ו-הפתעה נוספת – יש לנו זכות בחירה, ו- עוד הפתעה – יש לנו גם זכות להיבחר. ו- הכי הפתעה – אף אחד לא מפריע לנו לעשות את זה.

מספיק נציג אחד שיגיד בקול רם את מה שכולם יודעים – זו יכולה להיות גם נציגה אחת שתגיד את מה שכולם יודעים – למשל – שהמדיניות כיום מכוונת מטרה לענות עוד יותר את העניים, כדי שתמיד יהיו מספיק נואשים (ובעיקר נואשות) שיעבדו כמעט בחינם ובלי זכויות, דרך חברות כוח אדם.
וכל מה שצריך זה מישהו – או מישהי – שיזכירו לנו שאנחנו הרוב.
לא יותר.

למה אף אחד לא מזכיר לנו את זה? – פשוט. למי שנהנה מהמצב הזה אין שום אינטרס לשנות אותו. למי שסובל ממנו – אין את הכוח לשנות. מה נעשה? – נלך להסתער על הבסטיליה?
זה גורלנו. יום יבוא והכל ישתנה. תהיה דמוקרטיה, לא יקרה מצב שכמה חזירים יעשקו את העם, יהיו זכויות אדם, תהיה הנהגה, יהיו חוקים, יהיה טוב. הרוב יקבע.

אה, כבר יש דמוקרטיה? ואנחנו כבר הרוב? – אז למה, ראבק, אנחנו לא מצביעות?
או שאולי יש אפשרות קלושה שאנחנו כן מצביעות אבל אנחנו כל כך סתומות שזו הממשלה שבחרנו במו עצמנו? – זה לא יתכן.
כל הרעש סביב זכות ההצבעה לנשים וזה מה שיצא?
משהו פה לא הגיוני.

ועוד יותר לא הגיוני למה דווקא נשים ונציגות הנשים ואירגוני הנשים – טורחים ימים ולילות להרגיע אותנו ולהבהיר לנו שהכל בסדר. יחסית. עוד ארוכה הדרך אבל תמשיכו כרגיל לאכול חרא והכל יסתדר. עובדים על זה.
אין ספק שהתקדמנו. יש "הצעת חוק". זה לא פשוט. (מה הצעת חוק ומה לא פשוט? – הלו, בנות, אנחנו הרוב) נתעלם מההערות המפריעות בסוגריים, כולנו יודעות שמדובר בגורמים שרוצים לקחת אותנו אחורה לזמנים שבהם אישה לא יכלה להצביע.
ובכן,  אנחנו עובדות עכשיו על הרעת תנאים. כלומר – הטבת תנאים. כלומר – "הם" יחליטו על הרעת תנאים ואז אנחנו נלחץ וזה יתבטל ולא יקרה כלום כרגיל.
כלומר – שבו בשקט, בהמות. כלומר – תסתמו את הפה. כלומר – הנה! אנס! יו! תיכף נתלה אותו בכיכר העיר ואחרי זה יהיו זיקוקים. עזבו אתכן עכשיו מפערי השכר. זה לא בסדר. אתן צודקות.

– אה – אומרות הנשים החכמות – טוב. בבקשה. זה לא בסדר. אם הודו שזה לא בסדר – אז זה מספיק לנו. זו לא איזו עוולה שזועקת לשמיים כמו שחשבנו. זה בטח איזה כשל קטן במערכת, שעכשיו שיודעים שזה לא בסדר בטח יטפלו בזה. בינתיים אין מה לעשות.

האמנם?

ואם אין מה לעשות, למה כל כך מתאמצים להרגיע אותנו כל הזמן?
למה כל כך מתאמצים להוכיח לנו שמישהו עושה משהו ונלחם את מלחמתנו ומשיג עבורנו הישגים?
ולמה ההישגים האלה הם תמיד חרטא שבטווח הרחוק רק מקלקלת לנו?
ולמה כשאנחנו מתחילות לקלוט שעובדים עלינו, פתאום "קורה משהו". משהו ממש חשוב. משהו "לאומי". משהו "רציני". משהו "ישראלי", משהו שמטאטא הצידה את כל השטויות, מוחק את כל הפערים ומזכיר לנו שאנחנו "עם אחד". מאוחד. מוקף אוייבים. עם שעצם קיומו הוא נס. משהו שמייחדים לו שקופית שידור מיוחד ונעבור לכתבנו בשטח. מעניין, למה זה קורה תמיד בעיתוי מושלם??

יכול להיות שזה בגלל שמישהו מנסה להרוויח עוד קצת זמן לפני שנבין שאנחנו הרוב?

 

הדיכוי הפמיניסטי

כדי להבין את "הרעיון הפמיניסטי" האידיוטי מיסודו, הבה ונשאל את עצמנו – מה מייחד את אותה הפגנת נשים מיתולוגית של יום הטיפשה הבינלאומי, מכל הפגנת פועלים רגילה?

זה לא שונה בהרבה.
הרי הדיכוי האמיתי הוא העוני.
העוני הנשי תמיד היה קשה יותר, כי האישה היא תמיד פלוס ילדיה.
מעבר לזה כל ה"שיח הנשי" הוא קשקוש פלצני ומסוכן. ולמה? – כי השיח הנשי דוחף נשים לעוני.
בשם "הבחירה" הפמיניסטית, הבחירה "הנכונה" תהיה תמיד משום מה הבחירה בהפסד הכלכלי.
זה מתחיל מהבחירה "הנכונה" שתשלמי על עצמך בדייט ונגמר בבחירה "הנכונה" להתגרש כשסכום המזונות על פי החוק עומד על כ-50 שקל ליום לילד. ( זה קצת יקשה על הבנות שלך לשלם על עצמן בדייט).

בשם "העצמאות" מחנכים נשים שגברים פטורים מכל חובה שהיא, כל תרומה שלהם היא מחווה על בסיס רצון טוב בלבד, והם לא חייבים לעשות כלום. מי מעודד את הרעיון הזה? – נשים.

מה לא בסדר בתמונה הזאת? – "עזבי, הם ממילא לא עושים כלום והם קמצנים ומניאקים ואגואיסטים, אז עזבי, לא צריך אותם, נסתדר לבד".
שזה חמור מאוד לכשעצמו, והדרך היחידה שיש להתמודד עם זה, היא להגדיר את זה כ"כלומניק אפס חסר תועלת", מה שאולי קצת יצמצם את התופעה אצל גברים שלא מעוניינים להיכלל בקטגוריה הזאת.
אלא שהדרך הזאת – הפתעה – היא לא פמיניסטית.
היא לא "נכונה".
הדרך הפמיניסטית הנכונה היא להוריד מהגבר כל אחריות שהיא. לא להלחיץ אותו חלילה. ובכלל, לא להעיק עליו ולא לדרוש ממנו.
והכי חשוב – בשום פנים ואופן לא ליצור כל קורלציה שהיא בינו, לבין כל נגזרת של "פרנסה".

הזהו חזונן של הנשים של פעם?
הבה ונבדוק את זה.

נחזור להפגנה המיתולוגית שלנו. אותה הפגנת פועלות שנקבעה כיום האישה, לא פחות.
ובכן, מה עושה את זה "נשי" כל כך? – והתשובה היא כמובן שאותן נשים קשות יום, משסיימו את יום עבודתן המפרך, חזרו לביתן הדל ושם חיכו להם ילדים שרוצים לאכול, ערימות כביסה, כלים וחשבונות שכתוב עליהם "התראה אחרונה לפני ניתוק" – וזה עוד ביום טוב.

ביום פחות טוב היו לה בנוסף גם ילד חולה וגג דולף. חרא חיים היו לה.  לא פלא שהיא יצאה להפגנות עם שותפותיה לגורל וצעקה מעומק ליבה המסכן שהיא לא יכולה יותר בתנאים הללו.
עכשיו נתאר לעצמנו שהנה יוצא הבוס ממשרדו לראות על מה המהומה.
– זה אי אפשר כבר ככה, זה כבר לא אנושי – אומרות לו הנשים בייאוש ובצדק רב.
– צודקות – אומר הבוס – אתן לא צריכות לעבוד כאן. זה קשה מאוד והתנאים על הפנים.
– מה לא לעבוד?!  איך לא לעבוד?! – נשמעות קריאות מכל עבר – יש לי ילדים בבית!
– ולילדים האלה – מתעניין הבוס – אין אבא שידאג להם?

הגיוני להניח שהנשים הבטיחו לבוס נאמנה שלילדים האלה יש אבא שלמרבה הצער חי וקיים, ולמרבה העוד יותר צער הוא חתיכת כלומניק, אפס חסר תועלת שאינו מסוגל (או אינו רוצה) לפרנס את ילדיו. שזה מאוד הגיוני. כלומר – אין הסבר אחר. איזה הסבר אחר יכול להיות? שהיא במצב הזה "מבחירה"? כי היא רוצה להיות "עצמאית"?

המשיכו הנשים לשטח את תחינתן בפני הבוס שיתן להם לפחות מעט תוספת למשכורתן הזעומה.
– למה לי? – שאל הבוס.
– הילדים! – הזכירו לו הנשים.
– לא אני עשיתי לך אותם – ציין הבוס בחוסר טאקט.
– אבל אנחנו עובדות בשבילך. זה לא צודק – אמרו הנשים – אנחנו עובדות כאן קשה מאוד, לא ביקשנו צדקה, ביקשנו מה שמגיע לנו, שכר הולם תמורת העבודה הקשה כדי להאכיל את ילדינו. לא יותר מזה.
– העולם הוא לא מקום צודק – אמר הבוס – זה השכר. כרגע אין לי סיבה להעלות אותו. תמיד יהיו נשים נואשות שיעבדו אפילו תמורת פחות מזה. בה בעת הן גם מגדלות בתת תנאים את הדור הבא שיבוא לעבוד כאן. אני מבחינתי מסודר.

אל מול אטימותו ורוע ליבו, לא נותר להן מה לומר.
יכול להיות שהן חשבו בליבן שהבוס הזה ממש חצוף שהוא דוחף את אפו לעניינים אישיים, כי האבא של הילדים בכלל לא קשור לעניין?? ושבכלל הן עצמאיות מבחירה ולא רוצות להיות תלויות בגבר??
אני בספק קל.

או אולי, יכול להיות שהן חשבו שכל הרעיון הוא זכותה של האישה להתפרנס וזה לא בסדר שזה שמנצלים אותה בגלל שהיא נואשת, ואת זה צריך לשנות. כי זה לא צודק ?? – וזה באמת לא צודק.
ובאמת צריך לשנות את זה.

והדרך היחידה לשנות את זה, היא להשתדל מראש לא להיות נואשת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום הטיפשה הבינלאומי

נגמר כבר היום האישה הזה?
אפשר כבר לצאת מהבונקר?
ברוך השם.

אם יש משהו שיכול להבהיר למה נשים עדיין מוחות נגד קיפוח, הריהו הפרשנות המתוחכמת שמכבירים על יום האישה.
פרשנות זו מסבירה להפליא כיצד עובד הראש הנשי ומכאן גם אפשר לזהות את האוייב האמיתי של האישה באשר היא – התחכום.
זהו תחכום כה מתוחכם לכשעצמו שהוא עלול להיראות לעין בלתי מזויינת כטימטום לשמו, אבל אין סכנה כזאת, מי מסתובב בעין בלתי מזויינת, בחייכם.

ונסביר.

הרעיון המרכזי של יום האישה הוא שכר הוגן.
ב-8 במרץ, לפני 154 שנה, בניו יורק, יצאו מאות פועלות טקסטיל לרחובות כמחאה על תנאי העסקה בלתי אנושיים במפעלים – שכר עלוב, שעות ארוכות ואטמוספרה כללית של גיהנום תעשייתי, שאנחנו, בשנת 2011 מתקשות אפילו להעלות בדימיוננו.
כמובן שאם דמיוננו כבר לא מה שהיה פעם ובכל זאת נתעקש להבין מה הלך שם, נוכל להכנס היום לכל מפעל משגשג בארצנו, להכנס מאחורי הקלעים ולראות שמבחינת הפועל/ת ליד המכונה – לא השתנה דבר.

חוץ מזה שהיום אסור להם להתלונן והם צריכים להגיד תודה שנותנים להם תעסוקה, במקום שיסתובבו ברחובות. מי שידבר – יפוטר ו/או בכלל כבר הגיע הזמן להעביר את המפעל לסין, שם יודעים מוסר עבודה מהו ולא מבלבלים את המוח.
למזלנו, בינתיים לא כולם עברו לסין – ועדיין כאן, ממש מתחת לאפנו, רוחש אותו שוק עבדים עמלני (שרובו המכריע – נשים)  ביום עבודה של 12 שעות, בשכר שמתחת למינימום כי המפעל חייב (?) להראות רווחים.
ואם הוא יתחיל לשלם לכל אחד תמורת עבודתו, הוא ירוויח פחות ואז לא יהיה לו כסף לקנות מתנה יפה למי שמחוקק חוקים שבאמצעותם בעל המפעל מקבל מהמדינה כסף על זה שהוא, כבעל מפעל, נותן תעסוקה, שזה יפה מאוד מצידו. מאוד יפה. אנשים צריכים תעסוקה. תעסוקה זה חשוב. לא הכל בחיים זה כסף.

ואם הוא כבר נותן תעסוקה ומקבל על זה בונוס שמן – הרי לא יעלה על הדעת שהוא גם ישלם להם כמו שצריך. מה עוד? אולי יהרגו אותו גם וזהו. לא לא. יש גבול. צריך לעזור לו, מסכן. צריך לאפשר לבעל המפעל להעסיק פועלים שיכלו את חייהם במפעל הרקוב שלו, יזרימו כסף לכיסיו, יקבלו ממנו כמה פרוטות ו"המדינה" תזרוק להם עוד כמה פרוטות במסגרת "השלמת הכנסה".
יופי.

והנה מגיע לו יום האישה, ואיש אינו זוכר את הפועלות שבגללן התחיל הכל.
ובאמת, למה להעיב על השמחה ביום חגנו זה?
אמנם הפועלות של ימינו עדיין אוכלות חרא ברגע זה ממש, אבל הן לא פוטוגוניות כל כך. זה עלול לקלקל את השידור. מה כבר יש להן להגיד?
וגם – מי מכריח אותן? אחרי הכל זו בחירה. משהו פגום אצלן בתודעת השפע. זה לא קשור לתנאים סוציאליים בכלל. הרי כל אישה יכולה להצליח. מיד נמשיך בשידור נביא כמה טיפים להצלחה ממי שעשתה זאת והצליחה, ותראו שכל אישה יכולה להצליח.

וכבר מתפרסמים להם נתונים סטאטיסטיים מהתחת, שזה נראה מאוד אקדמי. נגיד שנשים בסקטור הציבורי עדיין מרוויחות 13.6% פחות, מגבר בהיקף משרה זהה, שזו פשוט שערוריה ומצדיק פאנל מומחיות חפרני שיגיד דברים ייצוגיים כמו "תקרת הזכוכית" ו"אנחנו רואות שלפני 10 שנים הייתה המגמה".
מגמה נו. מאיפה לי איזו מגמה?
וכמובן "בל נשכח את האלימות כנגד נשים". בל, באמת. ו"הטרדה מינית", לפני שנעבור לדובדבן על הקצפת. איתנו באולפן אישה שהצליחה ממש והיא תחלוק איתנו מתובנותיה.

ואז מביאים איזו פלצנית שקיבלה בירושה את המפעל המשגשג שלעיל, ומשום כך היא ההוכחה הניצחת לזה שאפשר להצליח. עובדה.
נכון, היא קיבלה משהו, או.קיי. ביג דיל. אבל בלי עבודה קשה היא לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה ואפשר לראות מאזנים בגרף הזה – וזה רק עבודה קשה. הרי היא יכלה לשבת בבית רגל על רגל ולהנות ממנעמי החיים, אבל לא היא.
היא מעדיפה להתרוצץ כמו עכבר מורעל ולהתעמר בעובדים ביתר שאת במסגרת "ייעול", אביה ייסר אותם בשוטים, היא חייבת להוכיח שכאישה היא יכולה יותר.
כן. וזו דוגמה להצלחה. מסחררת. אפשר לראות כאן בגרף. אז זהו. עבודה קשה. זה הסוד.

ההפגנה המיתולוגית ההיא שנערכה ב -1857, פוזרה ע"י המשטרה. את תוצאותיה קל מאוד לנחש – בשנה שאחרי זה, ב-8 למרץ, שוב יצאו הפועלות לרחובות באותה מחאה עצמה, מה שמרמז שאף אחד לא ספר אותן אז ולא סופר אותן היום.
בשנות השבעים קבעו באו"ם את התאריך הזה כ"יום האישה הבינלאומי".
ולמה לא? מה אכפת להם? זה משנה משהו? זה עולה למישהו כסף?

העיקר הפוסטמות חוגגות.

המשך יבוא. בלי נדר.

אחי, יש עליך PayPal ? – חסר לי שקל לאוטובוס…..

יתרונו המרכזי של האינטרנט הוא במה שאין בו.
ישנם כאלה התוהים מה גורם לבן אדם לכלות את זמנו בהתכתבות עם "חברים" שמעולם לא פגש?
מה מעניין בוויכוחי סרק ב"פורומים" שעיקרם השמצות על הפרסונה המכונה "מיצי קפיצי14"?
מה הטעם בחתימה על "עצומות" הקוראות להתפטרותו של ראש הממשלה, שכידוע, בתור ראש ממשלה עצומות הן הדבר העיקרי שמדאיג אותו ועלול לגרום לו להתייפח בשנתו?

ובכלל מה כל כך מושך בוירטואליה, המנסה, למעשה, לדמות את החיים האמיתיים ואיננה מצליחה?

רוצה חיים אמיתיים? – ישאל מי בהגיון – הרי לך החיים האמיתיים שזנחת לשווא, ממש כאן מתחת לאפך, מונחים ככלי אין חפץ בו, מאחר ואתה תקוע מול המחשב ומנהל תכתובת ענפה עם מנהל הפורום שחסם אותך לצמיתות מאחר והאשמת את מיצי פריצי14 שהיא טוקבקיסטית בתשלום, שזו זכותך העקרונית בשם חופש הביטוי, והנה אתה מופתע מאוד לגלות שגם כינית אותה "זונה פשוטה" ואף פירטת את המיקום הטופוגרפי (גן ציבורי) שבו היא עוסקת בקבלת לקוחותיה הנאמנים- בני מיעוטים אדומי שיער.
שזה ללא ספק "לא אתה כתבת" ואף מוכיח ש"פרצו לך למחשב" ויש לך חשד מבוסס ביותר שזו מיצי פריצי14 הזונה בעצמה שנכנסה בחלון כפול ואתה רוצה להתלונן על זה.

אין מילים. פשוט אין.
את זה אתה מעדיף על פני התחככות אמיתית ודיבור ישיר עם רעיך, בני האדם?

והתשובה היא כמובן – בהתחשב באלטרנטיבות, כן. בהחלט.
ולמה? – כי כבר אין עם לדבר.
איש אינו "סתם מדבר", כולם מוכרים משהו.
הדיבור הפך ל"כלי" שבאמצעותו "ממנף" בן שיחך את עסקיו המשגשגים, הוא נעזר ב"שפת גוף אסרטיבית" ונמרצת, וב"שילוב כפות ידיים רופף", המסמל מנהיגות ושליטה בשיחה ופורש בפניך את חזונו הפיננסי מרהיב העין, לעתיד לבוא.
שזה יפה מאוד לכשעצמו. אתה מתרשם עמוקות ומאמין לו לכל מילה. במקרה אין עליך 50 אלף דולר שנחוצים לו לגיוס הון התחלתי. לא, אפילו לא 20. כן, זה נשמע עסק נפלא. ברור שאם היו באים בזמנו למישהו ומנסים לשכנע אותו להשקיע, למשל, בכינים, סתם דוגמה, הוא היה מגיב כמוך. ואז מה היה קורה? הא? הפתעה! פתאום נהיה תקן! אדוני, אין היום ילד בלי כינים. חובה בכל בית. ואיך מרגיש זה שוויתר על ההזדמנות הזאת? הוא מרגיש רע מאוד. ללא שום ספק. לא, אפילו לא אלף דולר. כן, אתה יודע שתצטער על זה.

אבל זו כמובן דוגמה קיצונית. לא כולם אנשי עסקים ממולחים. רבים האנשים הטובים, ובעיקר נשים, שכל שאיפתם היא להיטיב ולתת. מה עם קצת רוחניות? קצת העצמה נשית? קצת חיבור לאלה הקדומה? למה שלא נתאסף כולנו על שפת הים לסדנת התפלשות בחול והקשבה פנימית לאור הירח וכל אחת תתן לי 300 שקל במזומן כי כסף הוא אנרגיה ומי שלא מסכימה לזה, סימן שהיא בת חושך שנכנעה לדיכוי הגברי?

והנה כבר מתחיל להיות די ברור מה באמת יש בה, בוירטואליה, שמנסה לדמות את החיים האמיתיים ואינה מצליחה? – זה כל היופי, שהיא לא ממש מצליחה. זה סוד קסמה.
בינתיים.

פה ושם כבר צצים בסמטאות הרשת בני דמותם הוירטואליים של "המתפרנסים".
פה ושם מושכים בכנף העכבר שלך קבצני האינטרנט.
בכל אתר כבר יש מאמרים בנוסח "כיצד תנצל ביעילות את הרשימה של האנשים המסכנים שאישרו אותך, כדי לפרסם את עסקיך ולהשאיר רושם בל ימחה לפני שימחקו אותך". כמובן גם טיפים חיוניים אלה אינם בהתנדבות והם בבחינת פרנסה לכל דבר, שזה, על פניו, אפילו יותר גרוע מאשר במציאות.
אבל:)
באינטרנט יש איקס קטן משמאל:)

מחר – בלי נדר – כרגיל.