• קטגוריות

מה רוצה הקהל 2

אם היית במקרה על כדור הארץ בסוף השבוע האחרון, יתכן שאף פתחת טלוויזיה כדי להתעדכן במצב השריפה שהשתוללה בצפון.
אם חד עין אתה, יכולת ממש לראות את הנוסחה, ואם פחות חד עין אתה אבל הסבת לרגע את עיניך מהמסך, לא יכולת להמנע מלשמוע את הקוד הגנטי של "התקשורת", נכון להיום.
היה זה מעין דיאלוג חינני בין שני קולות. הראשון ממלכתי ומודאג:
 

"האסון הכבד בכרמל, הרוגים. פצועים. מפונים. נזק רב לרכוש" הקול השני היה קול קליל ועליז העונה: הדרך לשיער בריא ומלא ברק".

אתה המום ומשתאה.
למה להכחיש? – באמת לאחרונה היה שיערך חולני משהו. על ברק אין בכלל מה לדבר.
ובכן – מהי הדרך לטפל בזה?
האם באופן אישי לרכוש את השמפו הזה? האם זה לא צעד אגואיסטי וקטנוני? האם זה הזמן ל"אישי"? דווקא עכשיו? האם ראוי בימים טרופים אלו? האם לא הגיע הזמן לאחריות לאומית לנוכח הצרה שפקדה את ארצנו? למה שלא נסתכל מעט פנימה, כל איש ואיש, נחליט לתקן את דרכינו ולדאוג גם ליתר בני עמנו מדובללי השיער ונשרוף את ביירות?

בטרם הספקת להתארגן על פח נפט – ואחרי עוד כמה רעיונות מצויינים להפקת לקחים עקב האסון הלאומי, כגון מסקרה במבצע, טלפון סלולרי משודרג, חטיפים שונים וביטוח לרכב – כבר חוזר המנחה המודאג לשידור ודורש בתוקף ובאופן אישי, וועדת חקירה.

בשלב הזה אתה מבין לאשורו את משמעותו של הביטוי השמיש "מולטי טאלנט".

ולמה? – כי עד כה חשבת – טלוויזיה. טלוויזיה זה עסק. עסק צריך להרוויח כסף. אסון זה אסון ומסקרה ב84.99 ש"ח  זה מסקרה ב84.99 ש"ח. אם האסון יכול לקדם באיזה מובן שהוא את המסקרה – לא סבלנו לשווא. המסקרה לעומתה יכולה גם היא לתרום לאסון, אם כי בדרך עקיפה, נגיד אם באמצע השידור היא תכנס למנחה לעין והוא ידמע וימצמץ וכולנו נשמח. 

האמת היא שאין פסול בקצת פעילות מסחרית, זה גם מכניס אותנו לפרופורציה. זה מרגיע. אנחנו יהודים. אם מישהו לא ינסה להרוויח עלינו כסף בזמן שאנחנו המומים ממותו של הזולת – עלול לתקוף אותנו חשש מה, שאולי אנחנו הזולת הזה. 
גם כשמתו מוטל לפניו, לא פטור האדם מדאגה לצרכי הנפש. כשהוא הולך למכולת לקנות בייגלה וצלחות חד פעמיות לשבעה של אביו, איש לא יגיד לו – שמעתי מה שקרה, זו טרגדיה. קח מה שאתה צריך בלי כסף.

אין שום טעם בכך. טרגדיות יש כמו זבל. גם האבא של הקופאית מת והיא לא לקחה בלי כסף. ולמה שתקח? למה, זו המכולת של אבא שלה? המנוח? –  לא ולא. היא רק בורג קטן במערכת. וזה ברור ומובן.  כך צריך לנהוג. אדם אינו מצפה שהעולם יעצור מלכת או שיפסידו עליו כסף.  ברוך השם, ידו משגת. אינו צריך למתנת בשר ודם. הוא מבין את הקונספט. די לו אם כדרך בני אדם ישתתפו בצערו, יצקצקו בלשונם ויבשרו לו בעדינות שיש אצלם חבילת נייר טואלט במבצע, למי שקונה צלחות חד פעמיות.
רוצה לומר – החיים ממשיכים וזו דרכם.
בשורה התחתונה יש בזה יותר נחמה מאשר כל ביטויי הרחמים שבעולם. מבין האדם שגם אם בתוכו הוא שבור ורצוץ, ונדמה לו שלעולם שוב לא יחוש את עצמו מאושר, הנה מבחוץ יודעים בוודאות שהכל יחזור לקדמותו ו רואים בו עדיין לקוח מן המניין. לקוח שאין להם שום ספק שיש לו פוטנציאל קיומי לסיים חבילת נייר טואלט של 24 גלילים ואף לשוב ולקנות אצלם.
משמע – החיים אכן ממשיכים.   

כך גם הטלוויזיה. הכל ברור ומובן. גלגל החיים מסתובב.
 לטלוויזיה יש זמן שידור למכור לפרסומות.
למכולת יש נייר טואלט למכור ללקוח.
 ללקוח יש מחד כסף לקנות ומאידך צורך בנייר טואלט ומעל הכל יש לו טלוויזיה.
בטלוויזיה הוא רואה מהדורת חדשות מיוחדת שנקטעת בחטף על ידי פרסומת לנייר טואלט ספציפי.
 ואמנם במכולת שהוא קונה בה אין את הסוג הספציפי הזה במבצע, הסוג הספציפי הוא יקר יותר מפני שנוספה לו עלות הפרסומות והאדם מתקמצן, אבל למה להתעסק בקטנות? ולמי זה אכפת?
כל אחד עושה את המוטל עליו.
המוכר עוסק במכירות. הלקוח עוסק בקניות. המנחה בטלוויזיה מקריא דברים שיוצרים מתח ועניין, לפי מיטב כשרונו.
לפי מיטב כשרונו הוא גם יוצר את הרושם שהוא "יודע דברים".
ועל כל פנים – הוא יודע יותר מאשר אנחנו יודעים.
 וזה נכון – הדברים מגיעים אליו קודם. הוא זה שמעביר אותם אלינו, הוא הקופאית.
זה תפקידו, להיות הגורם החוצץ ביננו ובין כספנו, כנהוג בכל חברה תרבותית.

גם הקופאית יודעת דברים. 
למעשה היא יודעת בדיוק אותם דברים כמו המנחה – היא יודעת שהבוס לא רואה בעין יפה אנשים שקונים רק מה שהם צריכים. קופאית מוכשרת יודעת שתפקידה בפועל הוא לדחוף עוד קצת.

קופאית מוכשרת יודעת לדבר בטון אינטימי וחברי, כדי שהלקוח יחוש את עצמו כמי שדואגים לו ולאינטרסים שלו. "אוי, אבל ההנחה היא רק למי שקונה מעל 100 שקל" – היא אומרת בצער. וכבר דילמה – מה נעשה? האם כדאי להפסיד את ההנחה הזאת? זה יהיה חבל מאוד. הקופאית אמרה "אוי". משמע שהיא יודעת  שיש כאן משהו שחבל להפסיד אותו. 
אתה נתקף במתח קל. יש כאן סיטואציה לא פשוטה.
על פניו – הנחה. כלומר – חיסכון.
מצד שני – ההנחה הזאת עולה לך כסף.
אתה מתלבט. אתה מבולבל. האבסורד זועק לשמיים. למולו גם ההנחה מהבהבת באור יקרות מפתה.
 מה תעשה?

"אני אגיד לך מה כדאי לך לעשות" – מפזרת הקופאית את הערפל. ואתה מקשיב קשב רב. לפעמים אתה מקבל את המלצותיה ולפעמים אתה מחליט לא להיות פראייר ובמקום להוסיף לעגלה שלך שלישיית סבון כלים שאתה יודע שהם מנסים להפטר ממנו על גב לקוחות תמימים כמוך – אתה מוסיף באופן עצמאי גבינה צהובה 300 גרם במחיר 400. או ההיפך. ואז אתה נזכר שאתה גם צריך סבון כלים. וקונה גם אותו. וכולם מרוצים. חוץ מהקופאית שעובדת בשכר 20.70  שקלים חדשים לשעה.
כי הקופאית היא לא מולטי טאלנט.

 
אילו הייתה הקופאית מולטי טאלנט כמו המנחה, היא הייתה מוסיפה משהו אישי שיקדם גם אותה.
לא משהו אגרסיבי. ככה, בקטנה. 
היא, נגיד, יכולה הייתה באופן אישי להציע לך פיתרון כולל לסכסוך במזרח התיכון. היא מבינה בזה.
היא למדה את הנושא והעמיקה בו עם מוסטפא, זה שעושה משלוחה. אתה לא מכיר את מוסטפא. היא מכירה אותו היטב. היא מצאה את הדרך אל ליבו, היא גם תגלה לך בסוד עכשיו איך היא עשתה זאת, אין צורך להפיץ ברבים, היא עושה הכל בהתנדבות ומתוך רצון טוב ושלא על מנת לקבל פרס – תתקרב כדי שלא כולם ישמעו, זה לא צנוע – היא הסבירה לו על השואה. כן כן.
אופס.
המגפון היה פתוח.
לא נעים. עכשיו כולם ישמעו ויחשבו מי מה מו.  

תהיה מעוניין לתרום עשרה שקלים בסתר כדי שמוסטפא יסע לדכאו?
לא?
אז שמפו פלוס מרכך ב 19.90?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: